אתמול שקלתי לצרף פרטנר לחוויה השמימית אותה אני חווה היום.
אומנם היו כמה פניות, נרשם סירוב אחד ואפילו היה מועמד שקבענו שאני אוספת אותו בדרכי לצפון.
לאחר שנת לילה קצרה למדי, וריצת בוקר מהנה נפלה ההחלטה - שיר רוטמן יוצאת לבדה ומצפינה. חייבת לציין על אותה נשימה שהיתה זו ההחלטה הטובה ביותר שהחלטתי בשנה האחרונה. אני בדרך כלל שונאת לנהוג, מפחדת פחד מוות מהכביש, פעם חלמתי שאמצא את סופי על איזה כביש באם הדרך, זו כנראה אחת הסיבות שאני משתדלת לא לנהוג הרבה, זו והעובדה שהצילו אותי ואת משפחתי מרכב בוער בגיל 8, כל אלה יחד גורמים לי לשנוא את הכביש.
היום התאהבתי, במקרה שלי אולי לראשונה. התאהבתי בשקט ובשלווה של הנסיעה וכן אפשר לומר שהתאהבתי בכביש.
ירוק מכל כיוון, מוזיקה קלאסית ברקע - מידי פעם שיחות עבודה - כי מה לעשות וורקוהולית אנוכי, ובעיקר מנוחה.
לאחר מפגש מעניין וארוחת בוקר קלילה באזור קיסריה המשכתי להצפין. אפשר לומר שהצפנתי הכי רחוק שאפשר.
אני במושב לימן, מתארחת באחוזת משכית - אבל על המקום החלומי הזה אספר עוד רבות בהמשך.
עכשיו אני רוצה להתרכז בדרך... הדרך לגן עדן היא לא פחות חשובה.
מעטים הפעמים שאנחנו עושים משהו לעצמנו, רק לעצמנו, לא למקום העבודה שלנו, לא למשפחה שלנו, לא לילדים שלנו - לעצמנו.
היום אני עושה משהו בשביל שיר - משהו שהיא לא רגילה לקבל, משהו שנורא קשה לה לקבל - משהו שהיום היא מקבלת בשמחה. לשנה החדשה החלטתי לנוח, החלטתי למלא את הריאות באוויר צלול, לדבר אבל הפעם רק עם עצמי, להניח את הראש - ולא להרגיש שאני מפסידה כלום - אני מרוויחה את עצמי. ממליצה בחום לכל אחד מכם לקחת רגע ולהיות רק עם עצמו, רק עם עצמו - זה מתחיל באהבה פנימית שמתעצמת ורק אז אתה יכול לתת לכל הסובבים אותך: )
להתראות בינתים
דארלינג, מהממת.
השבמחקאני כל כך שמחה בשבילך על ההחלטות לשנה החדשה ועל הבלוג.
מקווה שתעמדי בכל הדברים האלה, אוהבת אותך המון ומאחלת לך שנה מהממת במיוחד.
גם אני רוצה לנסוע לצפון!