הפוסט הזה נכתב ברגעים אלו כתגובה לשלל השמועות ההרסניות על גבי המדיה האהובה עלי - האינטרנט.
אני רוצה לחזור תשע עשרה שנה אחורה, הייתי בת 13, תלמידת כיתה ח', היה זה יום ראשון אולי אפילו יום שני, ישבתי בבית בחדרו של אחי הגדול ולמדתי למבחן באנגלית. במקביל ללמידה האינטנסיבית, קראתי לפרקים רומן קצר על בחורה בת גילי. אינני זוכרת את שמה, אבל היא איבדה את אבא שלה, והיא סיפרה על חווית האובדן. שמעתי את אמא נכנסת הביתה, מיד התחילו לי צביתות בלב. שמעתי את נקישות העקבים מתקרבים לדלת שלי. אמא פתחה את הדלת.
הספר נפל על הריצפה, הגוף החל לרעוד, הבטתי באמא שלי ואמרתי לה אמא אני יודעת.
זה היה הרגע שגיליתי שאת אבא אני לא אראה יותר, זה הרגע שהבנתי שקרה אסון, שהוא יצא למשרד בבוקר שטוף שמש, מחייך, וכעבור מספר שעות הוא קרס - ככה סתם במשרד ללא רוח חיים. כשכבר מצאו אותו לא היה איך להציל אותו.
אחי הגדול היה בשבוע גדנ"ע - אמא נסעה עם צוות מבית הספר להחזיר אותו הביתה, לאחי הקטן סיפרנו רק יום למחרת.
אני לא יכולה להסביר את זה, רק מי שאיבד אדם קרוב בפתאומיות יכול אולי להבין, אני מתביישת בחברים שלי פה ברשת שהרגישו צורך לכתוב ברבים על האסון ולציין שמות, אני חושבת שגדולה של אנשים היא לתת את הכבוד למת ולתת את הכבוד למשפחה. רוב האנשים חווים מוות באופן פרטי, אף אחד לא נכנס להם לורידים. מדובר באישה מסכנה שלאחר מקרה זה אני לא יודעת איך אפשר להתרומם ולחיות.
אני חושבת שכולנו צריכים קודם כל להסתכל על עצמנו ולעשות לפעמים חשבון נפש.
הפוסטים שלך מצמררים ומרגשים. כל מילה בסלע! מסכים איתך בהחלט
השבמחק