לפני שמונה שנים, לכשסיימתי את התואר הראשון שלי סיננתי מתחת לשפה, אין מצב שאתם תראו אותי מגיעה שוב לקמפוס הזה, אז נכון למסדרונות המכללה למנהל לא הגעתי אבל לפתע פתאום נחתתי לתקופת בחינות בקמפוס שיאים. לכאורה בכל סיטואציה אחרת, הייתי נהנית ממנה, אבל עכשיו - בחיאת, מה בחינות עכשיו..
מסתבר שלהחזיק במשרה מלאה, מערכת יחסים מהצד השני של העולם, מסגרת קבועה של אימוני כושר שבועיים ולימודים - קיבינימט מה עשיתי לעצמי, זה לחלוטין לא פשוט - אפילו לא קצת.
חברה טובה שלי לימדה אותי פעם שאין מה לעשות החיים זה הימור, היא תמיד ניגשה למועדי א' תמיד אמרה שהיא לא מוכנה לבחינה ולרוב הייתי שומעת ממנה על מועד נוסף שהיא פשוט מוכרחה... אז בראשון האחרון ניגשתי לבחינת תורת הענף מתוך ידיעה שאני מגיעה לבדוק מה הולך להיות במועד ב.
התישבתי לי בבחינה, וקראתי לי את השאלות ומה שעבר לי בראש היה - למה אין פה ספסל שיהיה אפשרות לעשות עליו את התרגילים, פתאום השרירים התבלבלו לי, השמות של התרגילים, ההגדרות - הכל נהיה לי סלט ירקות בראש ולא מהסלטים הטעימים שחוויתי :)
כשאני חושבת על זה נגלית לעיני השיחה הראשונה שאיתי זיו עשה לנו טרם ההרשמה לקורס - בהתחלה זה היה נראה לי מגוחך, בחיאת כמה הוא יכול לחפור על: אינטנסיביות, לחץ, בחינות, חומר רב - היום אני יודעת שהיה הרבה אמת במילים שלו וגם לי שהספורט נעשה אצלי לדרך חיים, שגרה ואהבה גדולה אני מוצאת את עצמי, מתאמנת פחות, לומדת חלקית ונשאבת לשגרה.
ובאווירה זו שהאהבה הגדולה שלי שבה הביתה, אני מתפנה לעיסוק החשוב שלי - הלמידה, אין מה לעשות בשביל להצליח צריך להתאפס, צריך לשנן וכמובן להתאמן. אז עכשיו כשמאמי בבית, ואחרי שחוויתי מועדי א, זה הזמן לגשת למועדי ב ולהפציץ
שלכולנו תהיה תקופת בחינות מוצלחת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה