וואוו, איך אפשר להגדיר במילים את החוויה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, מהחלטה אחת גורלית לקחת פיקוד על החיים שלי ולשנות, היכולת להעז ולעשות הכל הפוך מהמקובל, הסרת המחסומים הכי גדולים שיש וההתמסרות. אומנם הייתה שם הרבה עבודה קשה אבל היום בעודי יושבת לי בבית קפה פסטורלי בטורונטו, אני מרשה לעצמי לחייך.
לפני קרוב לשנתיים אולי קצת פחות ישבתי במשרד עם חבר ותיק (אילן), ודיברנו על החיים, אהבות, אכזבות, ריגושים, משפחה ועוד המון נושאים, חלקם היו כואבים חלקם היו משמחים אבל מה שבעיקר היה שם זה רצון מאד גדול לתת ולאהוב, רצון לחוש פרפרים בכל הגוף ולא להתפשר. באיזשהו שלב בדרך הפסקתי להאמין, תל אביב יכולה להרוג את התקוות שלך בהיבט הרומנטי, הכל נעשה מיכני, מידי, המגוון כל כך רחב והגברים אממ כל מי שאי פעם חשקת בו עשה רושם של תפוס. נהגתי לפצות את עצמי על מחסור האהבה במגוון רב של פינוקים עצמים - ובאמת לא נתתי צאנס בעיקר לא לעצמי. אחרי עבודה עצמית מאד ארוכה הגעתי להחלטה לא לוותר וללכת על זה בכל הכוח, ולא לוותר עד שאמצא את הדבר האמיתי.
היום שאני רואה את הקיר שלי פה בפייסבוק מוצף בברכות אני מסתכלת בדמעות חנוקות כלא מאמינה - אתם חברי שליוויתם אותי בקריאה וצפייה מההתחלה, אני רוצה לומר לכם תודה ענקית על זה שאתם פשוט שם- מקשיבים ואוהבים על דפי הווב הנפלא והסוחף הזה.
ואני רוצה לשתף קצת מה שעבר עלי באותו יום שישי המופלא הזה של ה- 1 ליולי, יום קנדה הראשון שלי ואותו יום שכנראה לא אשכח בשארית חיי. התעוררנו בבוקר חבוקים כמו כל בוקר בשבוע שקדם לו, מתבוננים אחד על השניה כלא מאמינים, באמת אנחנו יחד אחרי תקופה כל כך ארוכה של המתנה. אחרי שאתה מנהל מערכת יחסים בשלט רחוק, כזו שחוצה יבשות והקילומטרים הם כה רבים, אתה נוטה להתרגל לשגרה של השיחות בשעות לא שגרתיות, סמסים לאורך כל שעות היום, ואף הליכה לשינה בעוד מצלמת הווב נותרת פתוחה, כואב, הגעגעוע קשה - אבל אתה מתרגל.
זה מצחיק אבל הפעם הראשונה שמאמי אמר לי שהוא כנראה נוסע היה יומים וחצי לאחר הגעתו לישראל, זה היה אחרי מרתון תל אביב 2010 בדרכינו להופעה של משינה בקיסריה או שמה שהיה זה בהזדמנות אחרת. הוא סיפר שקיבל הצעת עבודה בניגריה ושאל אותי אם אצטרף אליו, אני לא אשכח איך נדבקתי למושב ודמעה נצצה בעיני, עברו עלי יומים מדהימים, הוא היה כזה מתוק ונרגש ואמרתי לו בלי למצמץ, הבית הוא איפה שהלב, בוא נעבור את הקיץ ואם הוא יעבור כמו שנרצה אלך אחריך לכל מקום בעולם. באותו ערב דיברתי עם חברה קרובה והפרפרים שבפנים התחילו להראות סימנים של כאב. אבל הקיץ של 2010 היה הקיץ הכי יפה שחוויתי (לפחות עד לקיץ זה), יצאנו, טיילנו, צחקנו, רקדנו, שתינו (בעיקר דיאט קולה), רצנו (טוב בקיץ באמת לא רצנו הרבה), בישלנו, קיפלנו, היינו. ככל שהימים התקרבו לתקופת החגים הכאב החל לחלחל הוא עמד לעזוב למקום אחר, מקום אותו לא ידעתי. הרצון העז להמשיך ולהיות איתו גרם לי להגיש מועמדות לתפקידים שונים ברחבי לגוס, שלחתי קורות חיים למיקרוסופט והתקדמתי מול האחראים שם לעבודה בסניף המקומי, עברתי מספר לא קטן של ראיונות - ונפלתי כי לא ממש הבנתי או לא ממש הבנתי מה זו אפריקה, אמרו לי בראיון, רגע הסיבה שאת רוצה לבוא זה בגלל שהבן זוג שלך כאן... את מבינה שזה מקום קשה,לא חברים לא הבנתי.
עברתי את כל הזריקות שהייתי צריכה - עד היום לא שיתפתי את מאמי, זה עוד היה מוקדם ולא רציתי להראות לו התלהבות יתר מהקשר שרק החל לרקום עור וגידים. דיברתי איתו בבוקר, דיברתי איתו אחר הצהרים,דיברנו בערב - וספרתי את הדקות עד שהוא שב אלי, לא היתה מאושרת ממני שהרפתקאת אפריקה הסתיימה, הוא חזר הביתה אלי.
משם ההחלטה לעבור יחד איתו לעולם חדש עבורי היתה הכי קלה שאפשר, זה הסתדר לי עם השינוי במסלול החיים שהצבתי לעצמי, החלטתי לקחת פסק זמן ולכתוב, סגרתי חשבונות, מכרתי בית וקניתי כרטיס טיסה ומה שנותר הוא לספור את הדקות עד לאריזת החפצים והעזיבה.
החודש האחרון בתל אביב היה מרגש למדי, כל טיול בשכונה, כל מפגש עם חברה הרגיש כמו מפגש אחרון לתקופה, נפרדתי מכל מה שאני אוהבת ומכירה, הפרידה הקשה ביותר היתה על קבר הורי, מצאתי את עצמי מחבקת זוג מצבות ובוכה, שלל רב של דמעות, דמעות אושר מלאות בדמעות עצב שהאנשים שכל כך יקרים לי אינם בחיים לחוות יחד איתי את האושר הגדול הזה. אימא אמרתי את היית נהנית ממאמי כל כך, את היית יכולה להיות כל כך מאושרת וגאה.
החלטתי להשאיר את כל הדמעות לארץ הקודש ואיך שעברתי את הבידוק בנמל התעופה ישבתי לי מלאת התרגשות בנמל התעופה וחיכיתי לעליה למטוס, היתה לי טיסה נוראית עם עצירה קלה בוינה וצפיפות אוכלוסין במטוס.לכשנחתתי בטורונטו רצתי בהסטריה להחליף בגדים ולפדר את פניי, נאבקתי עם המזוודות ויצאתי אליו. יצאתי אל היום החדש של שארית.
זה היה צפוי שנתארס, דיברנו על זה לא מעט, ידעתי מהרגע הראשון ששוחחתי איתו שהוא יהיה שלי לתמיד, אבל כזו הפתעה בחלומות הכי רטובים שלי לא הייתי יכולה לדמיין. בסה"כ חשבתי לתומי, הגענו למסיבת יום הולדת של חברות טובות, נכנסתי במבוכה, תמיד מוזר להיות הבחורה החדשה בשכונה וככה בדיוק הרגשתי. שוחחתי עם חלק מהאנשים, רוב הזמן התבוננתי, לאלו שלא מכירים אותי טוב קשה לראות אותי במצב שקט,אבל לקוח לי זמן לחוש בטחון וכשזה קורה אני לגמרי חביבה, אז הייתי שקטה באופן יחסי לרוטמן ולמדתי להכיר את כולם. אני עוד חשבתי שנצא לרקוד ברחבי העיר, לקראת שקיעה כבר חשקתי במשהו מתוק והתחלתי לשלוח רמזים לכיוון המארחים שיוציאו את הקינוחים, המזג אוויר התקרר, ישבתי קפואה ומחובקת עם מאמי ומצהד השני שלנו החלו בהכנות להקרנה של סרט.
שאלתי מה מקרינים, ואח של בעל הבית אמר לי שמקרינים סרט דוקומנטרי של אלעד - הוא צלם ועושה סרטים מסתבר, נחמד מרתק, כולם תפסו להם מקום ברחבה וחיכינו. באיזשהו שלב נשבר לי מכל ההמתנה הזו וביקשתי ממאמי לשבת, הוא וחבריו נתנו לי תירוץ מדוע לעמוד ולהשאר ואז החלה ההקרנה.
רציתי להסתובב למאמי לשאול אותו מי זה השם שמופיע על המסך כי כולם חייכו ולי לא היה מושג מי זה המבקר קולנוע הקנדי הזה, מאמי אמר לי תסתכלי, ולפתע הוא הופיע על המסך, וואוו, מה הוא עושה שם הרצתי מחשבות במוחי, מאמי...וואוו נפלה לי אבן מהלב, הבטתי כלא מאמינה וכל שניה שחלפה האסימון ירד והתחלתי להבין מה קורה סביבי, חשתי סחרחורת, אחזתי בחוזקה את ידו של אהוב ליבי ולא האמנתי לעתיד לבוא
והוא ירד על ברכיו ופתח את הקופסא של הטבעת, נעלמו לי המילים מהפה, לא הצלחתי לומר כלום מלבד הדמעות הרבות שירדו על פני, הוא שאל " התנשאי לי" - רציתי לצעוק: כן בכל שפה אפשרית, רציתי לצרוח מהתרגשות, אבל פשוט התמוטטתי לתוך זרועותיו.
כמו חלום של ליל קיץ,
כמו סיפור אהבה מהסרטים, כך פתאום נראים החיים שלי.
תודה לכל מי שהיה איתי באותו ערב, תודה לכל אלו שחוו והתרגשו איתי מהצד השני של העולם.
ותודה ענקית לאהבת חיי, מאמי שלי, אהובי, ארוסי, הסיבה שאני קמה בבוקר והסיבה שאני נהנית ללכת לישון, נתת משמעות לכל הדברים שחשובים באמת, אוהבת עד השמים וחזרה.
ותודה לזה למעלה ששומר עלי ושולח לי את כל הטוב הזה
תודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה