צחוק הגורל - או לי זה עוד אף פעם לא קרה.
חברים על תמהרו לבוא ולומר לי זה לא יקרה, מסתבר שהחיים שלנו כמה שהם קצרים הם חופנים בתוכם חוויות מסעירות - כמו זו שחוויתי הערב. הגעתי הביתה לקראת שבע ושלושים וחייכתי למאמי שלי שפתח לי את הדלת באהבה, חיש קל מיהרתי למטבח והתחלתי לקלף ירקות - רציתי נורא להכין לו את המרק שהוא כל כך אוהב.
ואז הוא חייך אלי ואמר - כל היום חיכיתי שתחזרי שנלך יחד למכון כושר, הבטתי בו במבוכה קלה, היה לי יום קשה, רק אתמול הרגשתי נורא, מה גם שבצהרים חשתי רצון עז לעזור לאחרים ותרמתי דם כך סתם באמצע ההפסקה. אבל מאמי שלי הסתכל עלי בהערצה - ראיתי את העינים שלו נוצצות לכיווני וחשבתי מה כבר יכול להיות - אני אעלה על המסילה - ארוץ ריצה קלה ואקנח באיזה גקוזי מפנק.
אז נסענו לנו להולמס פלייס ברעננה - אותו מכון שהייתי פוקדת לא מעט כשעוד עבדתי בסביבה, הדרך היתה נעימה, בתשע ועשרה כבר צעדתי בחיוך של געגוע לכיוון המסילה (למדתי לשנוא את המכשיר הזה - אי אפשר להשוות בכלל את התענוג בריצה בשטח פתוח).
הפעלתי את המסילה, התחברתי למוזיקת מסיבות וצפיתי לי באח הגדול - זה מדהים גם אם אתה לא צופה אדוק אתה ישר נמשך לערימת השטויות שעטופות בפריים טיים. בדקות הראשונות בשלב החימום עוד חכחתי בדעתי איזה אימון זה הולך להיות - התכוונתי לבצע אימון פרטלק אך גיליתי בצער רב שהמסילה עליה נעמדתי אינה תקינה ואני לא ממש יכולה לשחק על המהירויות. בלית ברירה בחרתי בריצה קלה בקצב 10 קמ"ש.
המסילה התחילה לנוע ואני נשאבתי למוזיקה - מאמי שלי בהחלט יודע לבחור לקט מובחר של שירים - הרגשתי כמו באיזה מסיבת טבע ואני צוללת לעומק היער ושם בקצה צצים להם כל מיני דמויות - עתי ליאם פרידה ועוד כל מיני שאני לא ממש זוכרת את שמם. מצחיק שהזמינו למסיבה שלי את כל בית האח הגדול חשבתי לתומי.
מסתכלת על הצג של המכשיר, קילומטר עברתי בהצלחה - נו התכוונתי לרוץ 8 אז יש לי עוד טיפה עבודה..
ממשיכה לרוץ, נלחמת בזרם, מחייכת. ואז לפתע משהו אמר לי חכי- תאטי - הקצב היום לא עושה לך טוב, הורדתי את המהירות מהמכשיר והתחלתי ללכת, קיבינימט איזה בושה - רצתי רק 2 קילומטר, מאיפה צצה העייפות הלא מוסברת הזו. הפתרון של ההליכה מסתבר לא ממש עבד - החלטתי להפסיק.
הספקתי לכבות את המכשיר, לאסוף את הציוד האישי ולרדת מהמסילה.
הבטתי לפנים, השטיח התחיל לרקד לי מול העינים, כל הסביבה נכנסה למעין מערבולת, הרגשתי מועקה ורציתי להניח את ראשי. מכשיר האיפוד עדין פועל - המוזיקה עדין בשיאה, המסיבה שלי מתפתחת - וואלה היא טובה, לפתע נהיה לי חם, המוזיקה מתעצמת, אני מרחפת בענן של אושר - חם ונעים פה - רגע מי זה שם מפריע.
בחור גבוה עם חולצה שחורה לפתע נעמד מולי - המוזיקה עדין מתנגנת, שואל אותי אם אני בסדר. "רגע"!! מי אתה? איפה אני?? מה קורה פה לעזאעזל!
מסתכלת לצדדים ומתחילה לקלוט, הבחור הגבוה מרים לי את הרגלים אומר לי להשאיר את הראש על הרצפה, בחורה נעימת מראה רצה לכיווני ונותנת לי מים. מדריך בחולצה אדומה רץ אלי עם כוס פטל ועם שוקולד (רק 90 קלוריות).
חמש דקות חולפות יושבת בחדר של מנהלת המשמרת וממלאת יחד איתה דוח פציעות
מי היה מאמין, אני שרצה להנאתה 5 פעמים בשבוע
זו שהלכה והחליטה לעשות הסבה מקצועית וללמוד אימון גופני
זו שמכינה את גופה לריצת מרתון וחולמת בסתר על תואר אשת ברזל
אני שיר רוטמן מצאה את עצמה חסרת הכרה
סוף דבר,
מאמי בבריכה - לא רוצה להבהיל אותו ולשלוח מישהו שיקרא לו, אני חייבת אותו לידי כעת. רע לי, אני מבוהלת, כל גופי רועד. ניגשת לבריכה, מתבוננת בו שוחה - מראה סימני מצוקה - צא, צא. וברגע שהוא בחוץ לא מתאפקת ופשוט בוכה
בוכה מבושה, בוכה מבהלה, בוכה מאהבה
וואוו עדין בהלם ממאורעות הערב הזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה