לפעמים כשאני מטיילת בחצר או סתם צועדת / רצה ממקום אחד לשני אני מתבוננת סביבי ורואה את הילדים משחקים בגינה, מצחקקים בתמימות וצועקים אחד לשניה, אני מבחינה ברכות ובתמימות הזו שהכל כל כך חד מימדי - טוב ורע, יפה ומכוער, שמח ועצוב. אין את הכהות הזו שעוטפת אותך בבגרות מידי יום. יש את האהבה והחדווה לחיים, את ההתרגשות בגילוי של משהו חדש ושברון הלב כשמה שחשבת מתנפץ. לעיתים אני מקנאה בפשטות הזו בקבלה - הפיקחות שקיבלתי עם השנים לא בהכרח תרמה לי לשקט הנפשי, היא הכניסה בי מתחים וציפיה - היא גרמה לי להיות מי שאני היום - אדם בוגר ואחראי שעמוק בפנים רוצה לשוב ולו לרגע קל להיות ילדה, תמימה וענוגה.
אז כבר יצא לי לדבר פה לא מעט על קושי - כי מה לעשות החיים הבוגרים שלנו לא מלאי שושנים וכל הצלחה לרוב צמודה להמון לחץ בדרך, אבל עדין במבט מהצד אני מביטה בפליאה -איך יכול להיות רצף של מאורעות כל כך מלחיצים בעת ובעונה אחת, איך אדם הכי חזק שרק יכול להיות יכול לשאת על גבו כל כך הרבה קושי - קיבינימט תנו לנוח. אפשרות אחת היא לשבור את הכלים והשניה היא לסתום ולהתמודד - אני כאמור בחרתי באפשרות השניה.
אבל מה עושים שהגוף בוגד בך, שאתה משדר למוח משהו אחד והוא בוחר לשדר משהו אחר, יצאתי הבוקר לריצה - ריצת בוקר שבת שגרתית, נכון הרגשתי זיפת - ידעתי שזה ישפר לי את ההרגשה, נכון לא הצלחתי לאכול כמעט כלום אתמול כי הייתי חנוקה מהדמעות מה שבטח לא עזר לגוף להתמודד עם הריצה. הרוח הקרירה נתנה את אותותיה להתחיל ורצתי בכל הכוח שלי, מחייכת לעולם... ואז נפלתי על גל אדומים ונאלצתי לתת זכות קדימה למכוניות סביבי, ברמזור השלישי לא יכולתי להמשיך, הדמעות זלגו מעצמן ומצאתי את עצמי יושבת על המדרכה ובוכה - כמו אותה ילדה תמימה שנפלה מהנדנדה והיא בוכה מכאבים ומבהלה.
הדמעות זלגו להן, הגוף רעד ולא יכולתי להמשיך
הגוף בגד
הנפש בגדה
הרגשתי כמו במכת חשמל ולא יכולתי לזוז, החלטתי להפסיק
לאחר מספר דקות שכבר הצלחתי לחייך התרוממתי והתחלתי לצעוד לכיוון הבית, למזלי שיר משמח עלה בגורל מה שגרם לי לרקוד עד מפתן הדלת בקומה שש.
גם שקשה צריך לדעת מתי להפסיק - צריך לנשום נשימה אחת גדולה ולקבל אנרגיה חדשה לחיים.
אז נכון הוא רחוק, ונורא קשה לקפל בית וחיים למזוודה, וההמתנה מיגעת ויש כל כך הרבה קשיים בדרך - אבל הכל בקטנה
בוקר טוב חברים שלי
אז כבר יצא לי לדבר פה לא מעט על קושי - כי מה לעשות החיים הבוגרים שלנו לא מלאי שושנים וכל הצלחה לרוב צמודה להמון לחץ בדרך, אבל עדין במבט מהצד אני מביטה בפליאה -איך יכול להיות רצף של מאורעות כל כך מלחיצים בעת ובעונה אחת, איך אדם הכי חזק שרק יכול להיות יכול לשאת על גבו כל כך הרבה קושי - קיבינימט תנו לנוח. אפשרות אחת היא לשבור את הכלים והשניה היא לסתום ולהתמודד - אני כאמור בחרתי באפשרות השניה.
אבל מה עושים שהגוף בוגד בך, שאתה משדר למוח משהו אחד והוא בוחר לשדר משהו אחר, יצאתי הבוקר לריצה - ריצת בוקר שבת שגרתית, נכון הרגשתי זיפת - ידעתי שזה ישפר לי את ההרגשה, נכון לא הצלחתי לאכול כמעט כלום אתמול כי הייתי חנוקה מהדמעות מה שבטח לא עזר לגוף להתמודד עם הריצה. הרוח הקרירה נתנה את אותותיה להתחיל ורצתי בכל הכוח שלי, מחייכת לעולם... ואז נפלתי על גל אדומים ונאלצתי לתת זכות קדימה למכוניות סביבי, ברמזור השלישי לא יכולתי להמשיך, הדמעות זלגו מעצמן ומצאתי את עצמי יושבת על המדרכה ובוכה - כמו אותה ילדה תמימה שנפלה מהנדנדה והיא בוכה מכאבים ומבהלה.
הדמעות זלגו להן, הגוף רעד ולא יכולתי להמשיך
הגוף בגד
הנפש בגדה
הרגשתי כמו במכת חשמל ולא יכולתי לזוז, החלטתי להפסיק
לאחר מספר דקות שכבר הצלחתי לחייך התרוממתי והתחלתי לצעוד לכיוון הבית, למזלי שיר משמח עלה בגורל מה שגרם לי לרקוד עד מפתן הדלת בקומה שש.
גם שקשה צריך לדעת מתי להפסיק - צריך לנשום נשימה אחת גדולה ולקבל אנרגיה חדשה לחיים.
אז נכון הוא רחוק, ונורא קשה לקפל בית וחיים למזוודה, וההמתנה מיגעת ויש כל כך הרבה קשיים בדרך - אבל הכל בקטנה
בוקר טוב חברים שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה