טוב נעלמתי ברבעון האחרון, אפשר לומר שגיליתי את האור, גיליתי את האהבה והתשוקה שהיתה חסרה לי, גיליתי את עצמי
והכל התגלה לי בריצה - התחלתי לרוץ.
לכאורה נראה מאד פשוט, לנעול נעלי ריצה, לרדת על אימונית ולרוץ למחול האימתני הזה שם בחוץ, אז למה לכל הרוחות לקח לי 32 שנה לגלות את הפאשן המטורף הזה של הריצה...יכול להיות שהיתה זו עצלות, יכול להיות שהיה שם פחד, פחד מלגלות שאני יכולה - פחד מלגלות את עצמי.
את ההתחלה אני חייבת למאמן שלי שי, בתחילת הדרך כשרק החלה להירקם לה מערכת היחסים הוא הכריח אותי לעמוד על המסילה ולזוז, קיבינמט תוריד אותי מפה, מה אתה רוצה ממני, מה לי ולאינטרוולים...מה לי ולסבל הנורא הזה, אויי והזיעה, כל שרציתי היה להיכנס לשיעור ספיננג ולשיר ולצעוק ולדווש, אבל שי אמר, אז התחלתי....מה שהכי שבר אותי זה המשפט - אם את רוצה להוריד אחוזי שומן את צריכה לרוץ, ואני שכל שרציתי בעולם הזה זה ללבוש חצאית, מחוך וחוטיני נשברתי, כל היופי בגיל שלושים זה להיות מהממת..אז עובדים ועובדים קשה.
בהתחלה שנאתי את זה, קיללתי את המוזיקה, קיללתי את המכשיר וקיללתי את ההולמס פלייס בפרט את סניף עזריאלי..אבל פתאום הצלחתי הצלחתי לרוץ רצוף 5 דקות ואז 7 ואז 9 וחייכתי, היה לי נעים.
התחלתי לקרוא בלוגים של אצנים בארץ ובעולם, פתאום שמתי לב לשורות סטטוס של אנשים שמתמוגגים מריצת הבוקר או מההכנות למרתון הראשון, פתאום אני גם רציתי. אפילו העזתי סתם בעזות מצח לרשום בסטטוס שלי בפייס שאני עוד אעשה מרתון, תכלס, לא ממש התכוונתי, לא ממש חשקתי במרתון - כל שרציתי היה שמלת מיני קצרה וביקיני חושפני, אבל אז כמו החיים דברים משתנים ומשהו קורה. אייל זרק לי כפפה ואתם מכירים את זה שבדיוק במקום הנכון בזמן הנכון משהו קורה - אז תפסתי אותה. התחלנו לסמן יעדים והפעם היעדים היו הרבה יותר משמעותים מכל יעד שקיבלתי בחיי, זה היה היעד שלי האישי - יעד ההצלחה שלי.
קניתי נעלי ריצה, בחנות כזאת שאתה רץ על מסילה ומצלמים אותך ומתאימים לך נעל שמתאימה לך לכף הרגל אבל אין קשר בינה לבין צו האופנה, קניתי שעון דופק, התחלתי להקשיב לגוף שלי. קניתי מכנסים וטופים צבעונים חדשים - כי אצנית או לא אצנית הכי חשוב לשמור על הטרנדיות המתבקשת.
היו המון נקודות ציון בדרך
- הפעם הראשונה שרצתי שעה מלאה ללא הפסקה - ונשארתי בחיים
- הפעם הראשונה שהשלמתי ריצת עשרה קילומטר בפארק - ונשארתי בחיים
- הפעם הראשונה שהשתתפתי במירוץ 10 - גם פה נשארתי בחיים
- בניית התוכנית לחצי מרתון עין גדי - כן, כן יש עוד 12 יום לתחרות
- לקיחת אחריות ובניית תוכנית תזונה מתאימה יחד עם שון - כי מה לעשות החלטתי שאם אפחית במשקל אצליח לרוץ מהר יותר
- יומני אכילה
השכמות בחמש וחצי מידי בוקר
ויתור טוטאלי על יציאות, אלכוהול ובילויים בכללי
כיבוי אורות בשעה תשע וחצי (יש לי 10 דקות לסיים את הפוסט הזה:))
אם להגדיר בשמות את התהליך אותו עברתי בחודשים האחרונים אבוא ואומר - זהו המירוץ על החיים שלי, למדתי מה חשוב לי באמת, איפה אני רוצה להיות, מה אני רוצה לעשות והתחלתי לבנות את הדרך להגיע לשם. כל קילומטר של זיעה ועבודה קשה הוא קילומטר של חשיבה, חשיבה על החיים שלי, על התשוקות שלי, על הרצונות שלי, על העתיד שלי.
אני חושבת שלמדתי שהשמים הם באמת לא גבול גבוה מידי ואפשר לעשות הכל, הכל בראש.
נותרו לי 12 ימים תמימים לחצי המרתון הראשון שלי, אני הולכת לרוץ בעין גדי, מבטיחה לסיים בחיוך, ותוך כדי ריצה ותוך כדי כתיבת שורות אלו ברור לי לגמרי מה יהיה היעד הבא.
תודה מיוחדת לכל האנשים האמיתים שמלווים אותי בתקופה הזו, תקופה של תהיות, מחשבות, החלטות והצלחות.
אני אוהבת אתכם
אני
