its my life

טוב, אני רק שבוע בעיר המדהימה הזו ואני לא רוצה לחזור, כלומר יש המון סיבות שבגללן אני כמהה לשוב הביתה, אבל הייתי בהחלט מעבירה איזה שלוש שנים כאן בלי למצמץ, כבר אמרתי כתיבה וריצה בפארק מי צריך יותר מזה?

אני מאד אוהבת הופעות, אני אומנם לא מתיימרת להבין במוזיקה, את רוב המוזיקה שלי אני שומעת ברדיו או מתעדכנת מערוצי הטלויזה חדר הכושר, אבל נוסטלגיה אצלי תמיד תהיה מקום ראשון.

כשידעתי שאני מגיעה לפה בחודש מאי חיפשתי בקדחנות הופעות לצערי זו לא ממש העונה ככה שלא היה מגוון רחב אבל בסוף כמו ברוב הדברים בחיים יצא טוב - מצאתי כרטיס להופעה של בון גובי - אליל נעורים, שבדיוק חברה היום הזכירה לי שהוא ההגשמה של הגבר החדש- גוש שיער בתחילת דרכו וגבר מסוקס בגיל מתקדם - מוכנה להודות שאם היה לי צאנס הייתי מפרפרת מולו מהתרגשות כמו ילדה בת 16 לחלוטין שובר לבבות:)

ההופעה התקיימה באצטדיון הספורט החדש בניו גרסי וזה היה המופע הראשון בהיכל, אפשר היה לראות את הבוסריות מהשלב הראשון, תורים נפרדים לנשים ולגברים, פותחים תור, סוגרים תור- היה מצחיק

כשנכנסתי למתחם גיליתי להפתעתי שרכשתי כרטיס ויאיפי שמקנה לי ישיבה בלאונצ- נורא נחמד, מה שהתברר כהצלחה מטורפת מאחר ולפתע ירד גשם לא צפוי בעליל, גשם זלעפות - לא הפסיק לטפטף - הלהקות שחיממו את בון ברחו מהבמה בריצה, כולם רצו לכסות את הכלים והתחילו לחפש פתרונות להופעה, אני מצידי כפולניה מפוחדת אכלתי סרטים - מבטלים לי את ההופעה - אוף איזה דכאון ועוד בסגנון ..

התחלתי לחשוב על פתרונות כנגד הגשם וחיפשתי מעיל ניילון לרכישה, מישהו יכל לעשות שם מלא כסף- רק שלא חשבו על זה . העליונית היחידה שכבר מצאתי היתה ורודה מכוערת מבד פוטר כזה שאולי מחמם אבל לא עמיד במים והחצופים גבו עליה 100 דולר - אז בחיאת עדיף למות מקור ולחזור לארץ ישר לחופשת מחלה מאשר לפרק עכשיו 100 דולר על זה.

ואז הם הודיעו שבון עולה עוד עשרים דקות לבמה

ההתרגשות שלי היתה בשיאה - יש!!!

ואז הוא עלה על הבמה והכל נשכח, הקור, הגשם, כאבי הרגלים, התמסטלתי לצלילים, למוזיקה, למילים לקהל הסוחף - התמסרתי לרגע.

אנחנו צריכים לנצור רגעים בחיים ולזכור שהשגרה שלנו היא הדרך להעריך ריגושים באמת

ועוד תובנה קטנה צריך לחיות את היום כאילו אין מחר, החיים יכולים לעבור ברגע, אל תחכו עם דברים, תדברו, תגיבו, תעשו, אל תפחדו - כמו הכותרת של הפוסט הזה - אלו החיים שלי, אני אבחר איך לחיות אותם, מה לעשות איתם ואיך למנף את עצמי למעלה.

its my life

its now or never

i ain't gonna to live forever

i am just wanna live while i am alive

shirshor in nyc

חגיגות חגיגות ושוב חגיגות,
השנה החלטתי לחגוג חגיגת 3X3 - אל תשאלו למה בחרתי לקרוא לזה ככה, פשוט חשבתי שיום הולדת 33 צריך להיות מגניב במיוחד, מסעיר ומרגש.. ומה יותר מרגש מלחגוג יום הולדת בניו יורק.
קמתי בבוקר השעה קצת אחרי שבע ואני שוכבת לי על המיטה עם המחשב בחיקי מרגישה לשניה כמו שרה גסיקה פרקר בתחילת הדרך כשהיא באמת היתה בשנות השלושים. אז מה בעצם עובר עלי בימים האחרונים, אממ
אני אתחיל מגעגוע - הטיול הזה מסמן עבורי געגוע חסר מעצורים לאמא, השנה אני חוגגת למעשה יום הולדת ארבע בלעדיה - יתכן וזו הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לחגוג שלא בגבולות ישראל, שנה שעברה בחרתי באותה דרך וחגגתי בלונדון.
זכיתי לטייל עם אמא פעמים, טיולים קצרים, הראשון היה בפראג והטיול השני היה טיול שורשים בהונגריה - הטיולים האלו השאירו בי טעם של עוד, כמה שהיה מציק לעיתים ללכת לאט, להימנע מיציאות למסיבות בערב, לעשות שופינג אבל במידה ולחוות בעיקר תרבות. בכל טיול שלי היום בסבוואי היא כאילו מלווה אותי שותפה מלאה לחוויה, אני מדברת אליה, אומנם בשקט שלא יחשבו פה שאני משוגעת, אבל מדברת איתה, מראה לה דברים חדשים - צוחקת איתה, רצה איתה ובעיקר מתגעגעת
כל יום הולדת היא היתה הראשונה שמתקשרת, היחידה ששולחת זר פרחים, היחידה שמכינה עוגה או נמענת בשל דרישה שלי. היום הזה בלעדיה, רק מעצים את הגעגוע והכאב, יש מצבים שהזמן לא מרפא את הכאב, הוא מחדד אותו, מעצים את הבדידות, את תחושת חוסר האונים, את הצורך בחיבוק דוב מלטף, הצורך באהבה טהורה אמיתית ללא שום כוונות נסתרות. אם הייתם שואלים אותי בשנות העשרים מה אני רוצה להיות הייתי אומרת הכל רק לא כמו אמא שלי - היום אני מוכנה לומר בקול - אני בהכל כמו אמא שלי :) ואני שמחה לגלות את זה כל יום מחדש
אני נאנחת כמוה, מדברת כמוה, חושבת כמו שהיא היתה חושבת וטוב הלב שצף אצלי בשנים האחרונות והאהבה לזולת הם בדיוק כמו שהיה לאמא שלי - אני שמחה וגאה להיות דומה לאמא. אז אמאלה תהני מניו יורק בדיוק כמוני היום הולדת הזה הוא בשבילך.
אתם מכירים את זה שכל מערכת יחסים משאירה בכם משהו?
הבן זוג הראשון שלי היה רקדן, יצאנו יחד קרוב לשנתים, רוב הזמן רצתי אחריו מסטודיו לריקוד אחד לשני ומהופעת מחול אחת לשניה, מה שכן אני חייבת לתת לו קרדיט על האהבה לריקוד, לשירה וליצירה בכלל, את הביקור הקודם שלי בניו יורק עשיתי איתו בתקופה של חודשים הספקנו להיות ב-10 מיוזיקאל שונים ובהופעות מחול, אמש הלכתי לי לבד לברודוואי למיוזיקאל, ישבתי מוקסמת בשורה הרביעית ונהניתי בטירוף, הצבעוניות על הבמה, היכולות הווקאליות של הזמרים, התנועה של הרקדנים - מה שאומרים בראוו (in the heights). הריגוש הזה גרם לי לחשוב למה לא לעשות איזה מרתון קטן ולנסות להכניס עוד 2 מיוזיקאל כאלה בביקור הקצר הזה.
בכלל הבטחון העצמי שלי מגיע למימדים עצומים בעיר הזו, בכל מקום מבקשים ממני תעודה מזהה, כשעמדתי בתור בחור ניגש אלי ואמר שאני לא יכולה להיכנס למופע כי אני פחות מ-21 - כל שרציתי לעשות הוא לתפוס אותו ולתת לו נשיקה ענקית על הלחי - הוא פשוט היה כל כך דוחה פיזית שלא משנה כמה מחמאות הוא היה נותן לו היה מצב לשבור את המרחק המגן.
חוויה נוספת שאני מנסה ללמוד, בינתים בהצלחה מעטה היא שליטה עצמית על הארנק - העיר העצומה הזו קולטת בתוכה מקדשי שופינג עצומים, כל חנות מחביאה משהו קטן שצועק את שמי - בחנויות מסוימות הם ממש צועקות שיר רוטמן -מה שלא מותיר לי ברירה אלא לבצע רכישה. מפתיע אבל ביוניון סקוור מצאתי חנות על שמי rothmans לצערי כשנכנסתי ודרשתי את הקופה היומית החברים שם הסתכלו עלי בזלזול ולי מה שנותר היה הוא לחפש מי הוא מר רוטמן.
הטיולים האלה מזכירים לי כמה אני אוהבת לבלות לבד עם עצמי, הטיולים ברחוב, המסע הזה של איפה אני ולאן אני צריכה להגיע, ההיכרויות האלה עם אנשים חדשים, הריכוז העצמי הזה ובעיקר השקט, השלווה הזו של להיות לבד.
וזה היה הפרק הראשון של חוויות ניו יורק
זה היה מבולגן ללא כיוון ברור - אבל מבטיחה שמחר, ובערב דברים יראו טיפה שונה
או יכתבו טיפה שונה

חייבת לציין שהתגעגעתי
נשיקות מהתפוח
אני