משפטי סבתא שלעד יחרטו על קיר החיים של הרווקה התל אביבית המוצלחת, "מכולם הייתי בטוח שתסתדרי ראשונה", "איך יפה כמוך לבד", "תגידי לי שאת כבר מסודרת", "מה יהיה יפה קטנה את לא הולכת ונהיית צעירה יותר"... – ועל זה אנחנו אומרות – חלאס!!, מה נראה לכם שאני באמת נהנית להיות לבד... האם אתם חושבים שאני לא כמהה לזוגיות, אתם לא רואים איך אני נמנעת להגיע לאירועים משפחתיים כי לא נעים לי להופיע בגפי, לא נעים לי לשמוע את ההערות שלכם. ולמרות כל זה אתם מרשים לעצמכם להכנס לנו לחיים,לרכל עלינו מאחורי הגב ולסנן את המילה – מסכנה בכל הזדמנות שאתם מוצאים לנכון.
לפעמים הלבד הזה נובע מבחירה, מפחד לחלוק את הרגעים הכי חזקים שלך עם מישהו אחר, החשש האינסופי הזה שיהיה אדם נוסף בעל המודעות לכל המגרעות שלך ולמעשה הספק הכי גדול בבטן של רווקה זה מה יקרה אם הכל יגמר – אז אולי עדיף לי להיות לבד.
כחלק מעקרונות השינוי שהחלו השנה, החלטתי בעזרה של חברים קרובים לבצע שינויים גם בחיים האישים שלי, החלטתי להעז ולנסות. לראשונה בחיי השתמשתי ברשת כאמצעי לאיתור בני זוג באמת, פתחתי כרטיס, בחרתי תמונות, שקלתי איך להציג את עצמי ושיגרתי את הפרופיל שלי ברחבי הרשת.
לאחר שנשמתי לרווחה מהאקט הראשוני הזה החלטתי ליזום: בואי נבדוק מי און ליין, נציץ ונראה את התמונות, אממ – כותב על עצמו נחמד, אממ – איש קריירה קיבל נקודה, ספורטאי בכלל מתקבל בחיוך, אממ – ילדים, נקסט. התחלתי לשלוח מיילים דיי זהים את האמת למספר רחב של בחורים רווקים ומוצלחים וחיכיתי לתגובות.
התגובות לא איחרו לבוא ולאט לאט מצאתי את עצמי חוזרת למעגל הדייטים, עם אחד יצאתי לשתות תה, עם אחר נפגשתי לארוחת בוקר בשבת ואחרים פשוט סיננתי, זה היה גרוש, זה דיבר על מין ולשלישי היה קול מבאס משהו. אחד מהמיילים שקיבלתי אמר: "היי, אני מסיים חוזה עבודה בחול עוד שבועים וחוזר לארץ, אפשר את המסנגר שלך", מה יכול להיות חשבתי בליבי – יאללה ננסה כתבתי את כתובת המייל, XXX@hotmail.com ושלחתי אותה ליעדה.
היתה זו שעה מאוחרת בה א עלה מולי,מסתבר שחוזה העבודה שלו גרר בעקבותיו הבדל שעות לא מבוטל והשהות שלו בגולה צברה ותק של עשר שנים. אני כבר לא ממש זוכרת מה היה בשיחה הזו, אבל במשהו אחד אני בטוחה, נדלקה אצלי נורה של שינוי, היה לי ברור שמדובר בגבר אחר, לפתע מצאתי את עצמי נסחפת מולו בשיחה ונפתחת ומשתפת והמחוג בשעון זז מהר מידי ועוד מעט כבר בוקר ואני לא ממש רוצה לנתק את השיחה, לא רוצה לסיים.
אמרו לי תמיד שזה מגיע את תדעי, את תרגישי, כל חיי חיכיתי לפיצוצים ולזיקוקים, איחלתי לפרפרים בבטן, כל כך רציתי התרגשות, משהו בפנים אמר לי יש פה משהו אמיתי, שוחחנו כמעט שלושה שבועות עד שהוא הגיע לארץ. דיברנו בלילה שלו כשאני רק התעוררתי, דיברנו באמצע היום שלי לאחר צחצוח השינים שלו, דיברנו בלילה שלי כשהוא סיים את יום העבודה ואף דיברנו פעם אחת בשילוב מצלמות אינטרנט שננסה להבין באמת מי האדם שמסתתר מאחורי התמונה.
במשרד ריחפתי כמו אחרי צריכת קוקאין מוגזמת, החברות שלי ניסו להחזיר אותי לתלם, אמרו לי שאני צריכה להיות ריאלית, שאני לא יכולה לחכות עכשיו שבועים כי אולי אני אפספס הזדמנות אחרת בדרך, אמרו לי שיכול להיות שהכל התנפץ לי בפנים ברגע שנפגש, אבל אני בשלי...מרחפת. פעם ראשונה בחיי נתתי לעצמי לרחף,נתתי לעצמי לעוף עם הרגש, עם הפרפרים שבלב ועם ההתרגשות,ידעתי שיש סיכוי שהכל התנפץ לי בפרצוף, אבל אמרתי שגם אם הכל יתברר כהזייה וחלום לפחות זכיתי באושר הגדול הזה לתקופה קצובה.
תחכי לי בשדה הוא שאל אותי, מיד אמרתי לו בוודאי – לא חשבתי לרגע על המבוכה שרגע כזה עשוי ליצור, יתכן שבגלל שפרצתי את כל המחסומים שלי יצאתי לאור באמת, א ידע למתוח את הגבול – תחכי לי עם בלונים?, הוא שאל – אפשר היה לשמוע את החיוך המבויש בצידו השני של הקו, רק מה א אולי לא ידע אז שכשמאתגרים את ש היא עולה במעלה הגבעה ויורדת לצלילה בנחל. כמובן שאחכה לך עניתי. לא הספקתי לספור על עשר ופרטי הטיסה כבר שוגרו לי למייל – משם לא היה מנוס אני הולכת לקבל את פניו בבן גוריון.
עשרה ימים היו בין ההחלטה לקבל את פניו בשדה התעופה עד שהוא באמת נחת כאן בארץ, יום קודם אחרי אימון במכון כושר מצאתי את עצמי בחנות מתנות בוחרת בלונים, המוכרת רצתה לתת לי בלונים אדומים, מלאי לבבות, עם כיתוב LOVE שלא ניתן להסוות אותו בשום צורה- והרי איך אני יכולה להביא בלונים כאלה לדייט ראשון, בשלב החיזור הרי צריך לשים טיפה גבולות. מצוידת בשלושה בלונים ומכתב אישי חזרתי לביתי נכנסתי למיטה וספרתי את הדקות עד לנחיתה.
הנסיעה לנתב"ג תמיד מרגשת, כשמדובר בטיול שלך אתה בכלל בעננים וכשאתה מלווה אחרים אתה מרשה לעצמך להפליג בדמיון ולחלום על חופים פסטורלים, מים כחולים, שמש רכה, קוקטייל חמצמץ וביקיני זעיר. התעוררתי בבוקר,התלבשתי, התאפרתי, בחרתי עקבים ראויים ויצאתי לדרכי. הנסיעה לבן גוריון מביתי ביום פקוק יכולה לקחת גג רבע שעה ולכן מצאתי את עצמי מגיעה מוקדם לשדה, נכנסת לאולם מקבלי הפנים, יושבת בצד, משחקת במכשיר הנייד ומסתכלת. לצידי ישב גבר בגיל העמידה שראה בעלמה הצעירה אטרקציה ולא הפסיק לשוחח איתי, אמרתי לו שאני מחכה לחבר, אמרתי לו שאני לא ממש פנויה – אבל הוא בשלו חופר עד מועד הנחיתה.
על הצג האלקטרוני רואה נחיתה, על צג הטלפון קיבלתי הודעה – אני מחכה למזוודות,הלב מתחיל לפמפם,פעם אחר פעם. הדלת נפתחת, אנשים יוצאים החוצה ואני מחפשת את דמותו שתצא אלי, מהצד השני של האולם הבחנתי במשפחה, כן הכרתי את הפרצופים מפייסבוק הרי היו לי שלושה שבועות לעבור תמונה תמונה ולבחון לעומק מי הבחור שמרגש אותי מהקצה השני של העולם.
החלטתי לבהות בהם, ידעתי שכשאראה איזשהי התרחשות שם אני אדע שהוא יצא, וכך היה
נעמדתי, השארתי את הבחור המציק יושב ומדבר עם עצמו והתקדמתי לכיוונו. היה שם חיבוק גדול של אמא, חיבוק אחים וחיבוק לאבא, ואז הוא הסתובב כמחפש משהו שהלך לאיבוד, המבטים שלנו הצטלבו, החסרתי פעימה, חייכתי חיוך רחב והמשכתי לצעוד לכיוונו בעוד הוא צועד לכיווני. א הסתכל עלי והחיוך גדל למראה הבלונים שאחזתי בידי, זכיתי לקבל ממנו חיבוק גדול ואפילו נשיקה על הלחי והמשפט השני שהוא אמר לי היה "רוצה להכיר את ההורים שלי, הם כבר כאן.." . זה בהחלט הכי רחוק שהגעתי בדייט ראשון חשבתי לעצמי – אבל בוא נלך עם הזרימה.
הדייט הראשון שלנו בשדה התעופה היה משהו כמו שבע דקות, הספקתי להתחבק, הכרתי את ההורים והצלחתי לעשות פאדיחות בעודי מחפשת את הרכב בחניה. כשנכנסתי לרכב נשמתי לרווחה, הלחץ נרגע והסקרנות עלתה. ועכשיו עלו אצלי החששות של מה הוא חשב על הפגישה הזו, איך העניינים התגלגלו.
לאחר יומים מצאתי את עצמי קמה לפנות בוקר ונוסעת לגני יהושוע למרתון תל אביב, מאחר ואני באותם ימים סבלתי מפציעה נבצר ממני מלרוץ בתחרות ולכן בחרתי לצלם.
א הפקיד בידי את המצלמה היקרה שלו ואני התחלתי לרוץ ברחבי תל אביב במוניות ובאמצעות רגלי, תפסתי אותו על קו הזינוק, תפסתי אותו בקילומטר 12 אח"כ תפסתי אותו בקילומטר 27 ומשם חזרתי לפארק לתפוס כמה צילומים בקו הגמר. יושבת ומחכה על הגדר והדקות חולפות להן, ו-א לא מגיע, הפולניה שבי התחילה לדאוג, ליבי דפק במהירות רבה, לאחר ארבעים דקות של המתנה החלטתי לבדוק בעצמי מה קורה איתו. הפקדתי בידי הוריו את התיקים שלנו והתחלתי לרוץ בניגוד לכיוון תנועת המתחרים, לאחר קילומטר ומאה מטרים לערך ראיתי אותו, תשוש ועייף רץ לכיווני, חייכתי אליו, צילמתי אותו ועודדתי אותו להמשיך, מחשבות התרוצצו בליבי – אני לא ממש מכירה אותו ואני רצה איתו את הקילומטר האחרון של המרתון מבחינתי זה לגמרי היה מרגש.כשהוא חצה את קו הגמר וידי על ההדק לא מפסיקה לצלם – ידעתי זה האיש.
לפעמים לא צריך להכיר יותר מידי בשביל לדעת, צריך בעיקר להרגיש, צריך להוריד את כל המסכות להכנס לים ולשחות.
אני שוחה חזה כבר שלושה חודשים ונותנת ל-א לשחות בהצלחה חתירה. צצו לי על הפנים קמטים בגלל שאני לא מפסיקה לחייך. פתאום קיבלתי פרופורציות חדשות לחיים, התעוררתי מחלום אחד וקיבלתי חלום אחר מוצלח ומרומם. עדין עם כל הסינרגיה והאופוריה חשוב לנו להשאיר מקום לאחר, לממש ולהגשים את אשר על ליבו, חשוב לי ש-א יגשים את עצמו ויצליח בד בבד שהוא צופה בהצלחה שלי. הצלחה זוגית היא הצלחה משותפת.
וכמו שאמא אמרה לי פעם באהבה אין גבולות, אין מחסומים, יש נתינה אינסופית
אז שיר רוטמן היום אוהבת, אוהבת באמת, מתרגשת ונהנית
