אז החלום הכי רטוב שלי מלבד בעלי הוא כמובן ים, שמש, בגדי ים בשלל צבעים, קרטיב לימון ושמש יוקדת - כזו שמכה בך כל כך חזק ואתה מרגיש שצולים אותך על האש - כזה קיץ אני צריכה עכשיו :)
אז כדי להיות פרקטים ולא רק לחלום על ימי שמש קסומים החלטתי בהסכמה מלאה של החצי השני שלי לחפש אלטרנטיבה במדינה חמה - כרגע רק לחופש אבל בעתיד תמיד אפשר לחלום.
על מנת לענות על כל השאלות שלכם - מה אני לעזאזל עושה פה, אני אתמצת ואומר - אני עושה את מה שעושה לי טוב ומנסה למצוא את הדרך במסלול הכי נכון. החלטתי לראשונה בחיי לקחת החלטה על החיים שלי ולהיות עצמאית, לעבוד מתי שאני רוצה ועם הלקוחות שאני בוחרת לעבוד איתם. בגדול מעולם של פרסום ומכירות עברתי לעולם של תוכן ומכירות - מה לעשות בנוסף לבניית התכנים עלי למכור את עצמי. פשוט, לא ממש...מסתבר שהמנטאליות הארגונית פה הרבה יותר שונה ממה שאני מכירה, הקצב הוא טיפה שונה לעיתים איטי מידי אבל פתאום תופס את הגל ורץ. אם בתל אביב הייתי יכולה להביע את עצמי באימייל ולשלוח ללא חשש פה אני טיפה מסויגת, יתכן ואני מתכוונת למשהו אחד והצד השני יבין משהו אחר, אמש כתבתי אימייל קצת אגרסיבי ושלחתי אותו לביקורת שניה אצל הפרטנר שלי - הוא מיד חזר אלי ואמר, סורי, ככה לא עובדים בקנדה זה אגרסיבי מידי, ככה לא תקבלי את מה שאת רוצה. אז אני מנסה להתבונן וללמוד ולעשות טעויות ומידי פעם גם קצת להצליח.
נורא קשה לנהל משרד בבית בחורף קנדי, לעיתים בא לך לצאת לסיבוב ולשחרר את הרגלים אבל קיבינימט אתם יודעים איזה פרויקט זה - כמה שכבות צריך לשים על הגוף בשביל לצאת החוצה...אז לעיתים אני פשוט מוותרת.
ויותר מהכל אני מתגעגעת לצלילים של השבת, עונג שבת זה משהו שכל כך אהבתי בתל אביב, שישי בבוקר העיר מפוצצת באנשים ופתאום בשעה שתים העיר מתחילה להכנס למוד אחר, יושבים בקפה עם חברים, צוחקים נהנים, חוזרים לשנ"צ מפנק ומשם לארוחת שישי חגיגית עם המשפחה. פה אין לי את זה, אומנם יש לי סופשבוע ארוך מאד - אני מאוהבת ביום ראשון - זה כל כך חכם לא להרוס את היום הזה בעבודה, אבל אין מה לעשות אני מתגעגעת לימי שישי, פה כולם עובדים ביום הזה, אווירת הקודש נעלמה ממנו כליל. גם הארוחות המשפחתיות האלה חסרות לי כל כך. יש משהו בלהתלבש ולהתארח ולצחוק ולשחק עם האחיינים ולקשקש עם האחים שלי. יום שישי פה נהיה אצלנו כמו עוד ערב רגיל, יושבים יחד - אוכלים ארוחת ערב, צוחקים, רואים טלוויזיה, יוצאים, מתפנקים בביחד. אבל הביחד הזה, זה ביחד כנגד כולם. אף פעם לא הייתי חלק ממשפחה גדולה, אבל משפחה של שניים זה הכי קטן שאני מכירה.
למדתי שליהדות יש צבעים מרהיבים - רק לא במדינת ישראל, זכיתי להכיר קהילה משגשגת ואורתודוקסים רבים שעובדים למחייתם ולגמרי מצליחים, וזה גורם לי הרבה פעמים לחשוב מדוע במדינת הקודש זה לא יכול לקרות. בארץ סלדתי מהדת, היום אנחנו מדליקים נרות, אני יושבת בחברת אנשים ולא מאמינה כמה יהודים יש בעיר הזאת, והכרטיס ביקור הזה שאני יהודיה ומישראל פותח לי דלתות, מפתיע, לשמחתי טרם נתקלתי באנטישמיות.
נורא קשה לכסות כל כך הרבה חוויות בפוסט קצר שכזה, אז אולי במקום לנסות לתמצת את התקופה פשוט אתחיל מחדש, בלי הסברים, כמה למה ואיך - אני פשוט חוזרת - חוזרת אליכם, חוזרת לכתוב
