גבר עם חצאית

אני אתחיל בזכרון מלפני כמעט עשרים שנה.
כשאבא נפטר הייתי בת 13, כרעם ביום בהיר - אתה קם עם שני הורים ואתה הולך לישון עם הורה אחד. אבי היה איש עבודה, מקצוען אמיתי ואדם הגון וישר. בשנותיו האחרונות היה בבעלותו עסק שנתן שירות למעבדות שינים - יבוא ותיקון של כל מיני מכשירים מפלצתיים שעושים לנו את התותבות יפות יותר:). העסק הזה היה מבוסס על אדם אחד - אבא, וכשהוא כבר לא היה איתנו היה צריך לפרק את מה שנשאר, בגיל שלוש עשרה מצאתי את עצמי מתבוננת באמא, מפרקת עסק שצבר חובות של מאות אלפי שקלים, אמא היתה אלופה בהמון דברים, אבל בניהול חברות או בפירוקן לא היה לה מושג והיה לה זה שיעור ראשון. וכך מצאתי את עצמי שבוע לאחר השבעה מתלווה לאמא הנהדרת שלי בביקור הראשון מזה רבים בבנק פועלים.

עד היום אני זוכרת את הקומה השניה, המחלקה העסקית בנק פועלים בחיים עוזר בפתח תקווה, הייתי נוכחת בהמון שיחות, סגירות, חתימות, רק תגידו - אמא היתה מדברת איתי על כסף, וריביות, הנהנתי - ניסיתי אפילו ליעץ - אבל בעיקר הייתי מפוחדת - מה ילדה בת שלוש עשרה יכולה להבין. אם עד שאבא נפטר הייתי הבת של אבא, כשהוא הלך התמסרתי לאמא שלי, ובחברות כמו במשפחה שומרים על נאמנות בכל הכיוונים.

כל תקופת העשרה שלי גדלתי ללא דמות גבר בבית, אמא היתה הגבר בבית, היא עשתה הכל, בישלה, כיבסה, שילמה תשלומים, וכשמשהו היה מתקלקל היא היתה מזעיקה איש מקצוע. אני חושבת שבמהלך השנים ההתבוננות באשה המופלאה הזו גרמה לחלק מהמעלות שלה להדבק גם בי. היום לכל הדעות אני הגבר בבית - מבשלת אומנם לא, מכבסת מלא, וכשמשהו מתקלקל - זועקת לעזרה.
הרבה פעמים שואלים אותי, למה אני לבד - ואיך יכול להיות, וכל מיני שאלות מרגיזות כאלה. התשובות הן מגוונות ושונות, אבל הסיבה העיקרית לדעתי שאני לבד זה שאני יודעת הכי טוב להסתדר עם עצמי. מאז שאני מכירה את עצמי אני עובדת ומתפרנסת על מנת לא להיות זקוקה למשענת גבית שתעזור לי לשרוד, ולכן החיבור עם דמות גברית שכל רצונה לרצות את האישה מרתיעה אותי ואף מרחיקה אותי מהזיווג הזה. במהלך השנים הבנתי שיש לגבר בעיה להיות עם אישה חזקה, קשה לו להפנים שהיא לא חושבת שהוא בהכרח צריך להשאר, הוא מופתע שהיא מסתלקת לפני שהשמש זורחת, הוא מופתע שאינו מקבל הזמנות לדירתה, והוא עוד יותר מבואס שיש מצב שהתלוש משכורת שלה גבוה בהרבה משלו. ולא הוספתי מילה על זה שהיא גם נראית טוב - כי בחורה יפה אין מצב שיכולה להסתדר בעולם הקשה הזה ללא עזרה של עלם חן מהזן הגברי.

ברוב המקרים אני מקבלת את המציאות בהבנה, אבל לעיתים יש רגעים שאני פשוט מתקוממת. לאחרונה הגיעו למפתן דלתי מספר בעלי מקצוע, יש לטיפוסים האלה נטייה מוזרה לחשוב שיש מצב שאחרי שהם יבצעו את התיקונים בביתך הם גם יורשו להיכנס למיטתך. הראשון אמון היה על הצבע האפור בחדר השינה שלי, אז הוא עשה עבודה מצויינת, אבל מה לעזאזל גרם לו לחשוב שהוא יכול להציע לי לבוא איתו למסיבה באותו ערב - בחיאת!
הבחור השני הרכיב לי את המיטה בחדר השינה, גם הוא איש מקצועי ונחמד - הזמנתי אותו לקפה, הצעתי לו עוגיות - כמו שלימדו אותי לקבל אורחים. חצי שעה לאחר שיצא ממפתן דלתי קיבלתי את הסמס הבא: "היי, את פשוט סקסית הורסת" - מי נתן לכל בעל מקצוע שנכנס לדירתי להיכנס לי לספייס האישי ולנסות את מזלו. מה כל רווקה שמזמינה חשמלאי צריכה להיות מוטרדת באופן הזה.

אני שונאת אנשי מקצוע - היום היו אמורים להוביל לביתי את המראה החדשה שלי, התקשר המוביל, התחיל לדבר איתי על כסף אמרתי לו שאני צריכה להתייעץ עם בעל הסטודיו לעיצוב ממנו רכשתי את המראה, משום מה הוא החליט שאישרתי לו להגיע. שלח אלי 2 בחורים שונים שהתקשרו אלי ותיאמו מולי בימים ובשעות אחרות לחלוטין. חשב שאני מוכנה לשלם לו X לאחר שניתקתי את הטלפון לעובד שלו ואמרתי לו שלא יגיע אלי. מאיפה אתם שומעים...מאיפה...

אשכרה, בעל מקצוע כמו הגבר הממוצע לפעמים פשוט לא מקשיב.
למה אני מתכוונת שאני אומרת לא.
לא זה לא
לא אולי
לא כן
לא לא
לא זה פשוט לא.

אל תבוא, אל תשאר, אל תנשום, תן לי לנשום, תן לי אוויר

וזה היה פוסט קצר של למה טוב לי לבד

פינוק שכולו שיר

אתמול שקלתי לצרף פרטנר לחוויה השמימית אותה אני חווה היום.
אומנם היו כמה פניות, נרשם סירוב אחד ואפילו היה מועמד שקבענו שאני אוספת אותו בדרכי לצפון.
לאחר שנת לילה קצרה למדי, וריצת בוקר מהנה נפלה ההחלטה - שיר רוטמן יוצאת לבדה ומצפינה. חייבת לציין על אותה נשימה שהיתה זו ההחלטה הטובה ביותר שהחלטתי בשנה האחרונה. אני בדרך כלל שונאת לנהוג, מפחדת פחד מוות מהכביש, פעם חלמתי שאמצא את סופי על איזה כביש באם הדרך, זו כנראה אחת הסיבות שאני משתדלת לא לנהוג הרבה, זו והעובדה שהצילו אותי ואת משפחתי מרכב בוער בגיל 8, כל אלה יחד גורמים לי לשנוא את הכביש.

היום התאהבתי, במקרה שלי אולי לראשונה. התאהבתי בשקט ובשלווה של הנסיעה וכן אפשר לומר שהתאהבתי בכביש.
ירוק מכל כיוון, מוזיקה קלאסית ברקע - מידי פעם שיחות עבודה - כי מה לעשות וורקוהולית אנוכי, ובעיקר מנוחה.

לאחר מפגש מעניין וארוחת בוקר קלילה באזור קיסריה המשכתי להצפין. אפשר לומר שהצפנתי הכי רחוק שאפשר.
אני במושב לימן, מתארחת באחוזת משכית - אבל על המקום החלומי הזה אספר עוד רבות בהמשך.
עכשיו אני רוצה להתרכז בדרך... הדרך לגן עדן היא לא פחות חשובה.

מעטים הפעמים שאנחנו עושים משהו לעצמנו, רק לעצמנו, לא למקום העבודה שלנו, לא למשפחה שלנו, לא לילדים שלנו - לעצמנו.
היום אני עושה משהו בשביל שיר - משהו שהיא לא רגילה לקבל, משהו שנורא קשה לה לקבל - משהו שהיום היא מקבלת בשמחה. לשנה החדשה החלטתי לנוח, החלטתי למלא את הריאות באוויר צלול, לדבר אבל הפעם רק עם עצמי, להניח את הראש - ולא להרגיש שאני מפסידה כלום - אני מרוויחה את עצמי. ממליצה בחום לכל אחד מכם לקחת רגע ולהיות רק עם עצמו, רק עם עצמו - זה מתחיל באהבה פנימית שמתעצמת ורק אז אתה יכול לתת לכל הסובבים אותך: )

להתראות בינתים

עד שאתה לא מאבד מישהו אל תתחיל לשיר

הפוסט הזה נכתב ברגעים אלו כתגובה לשלל השמועות ההרסניות על גבי המדיה האהובה עלי - האינטרנט.

אני רוצה לחזור תשע עשרה שנה אחורה, הייתי בת 13, תלמידת כיתה ח', היה זה יום ראשון אולי אפילו יום שני, ישבתי בבית בחדרו של אחי הגדול ולמדתי למבחן באנגלית. במקביל ללמידה האינטנסיבית, קראתי לפרקים רומן קצר על בחורה בת גילי. אינני זוכרת את שמה, אבל היא איבדה את אבא שלה, והיא סיפרה על חווית האובדן. שמעתי את אמא נכנסת הביתה, מיד התחילו לי צביתות בלב. שמעתי את נקישות העקבים מתקרבים לדלת שלי. אמא פתחה את הדלת.
הספר נפל על הריצפה, הגוף החל לרעוד, הבטתי באמא שלי ואמרתי לה אמא אני יודעת.
זה היה הרגע שגיליתי שאת אבא אני לא אראה יותר, זה הרגע שהבנתי שקרה אסון, שהוא יצא למשרד בבוקר שטוף שמש, מחייך, וכעבור מספר שעות הוא קרס - ככה סתם במשרד ללא רוח חיים. כשכבר מצאו אותו לא היה איך להציל אותו.

אחי הגדול היה בשבוע גדנ"ע - אמא נסעה עם צוות מבית הספר להחזיר אותו הביתה, לאחי הקטן סיפרנו רק יום למחרת.

אני לא יכולה להסביר את זה, רק מי שאיבד אדם קרוב בפתאומיות יכול אולי להבין, אני מתביישת בחברים שלי פה ברשת שהרגישו צורך לכתוב ברבים על האסון ולציין שמות, אני חושבת שגדולה של אנשים היא לתת את הכבוד למת ולתת את הכבוד למשפחה. רוב האנשים חווים מוות באופן פרטי, אף אחד לא נכנס להם לורידים. מדובר באישה מסכנה שלאחר מקרה זה אני לא יודעת איך אפשר להתרומם ולחיות.

אני חושבת שכולנו צריכים קודם כל להסתכל על עצמנו ולעשות לפעמים חשבון נפש.

את שיר רוטמן את יכולה לעשות הכל

חברה טובה אמרה לי פעם - את יכולה לעשות הכל - את שיר רוטמן.

אז כנראה בניתי לי במהלך השנים דמות של דיווה חסינה ובילתי פגיעה. סביר להניח שהעובדה שלא חוויתי דמות אב מגיל 13 רק חיזקה אצלי את היכולות הבנאשיות והנשיות שמעצימות אותי ומביאות אותי למקום בו אני ניצבת היום.

הדמות שאני הכי מעריצה ואוהבת בעולם לצערי כבר לא איתי - אמא. האמא המהממת שלי כבר לא מלווה אותי מזה שלוש וחצי שנים, ואין יום שאני לא עוצרת לרגע וחושבת עליה. בנקודה בה אני נמצאת היום אני ממש צריכה אותה, דמות אוהבת מחבקת ומייעצת.

הבחירה במדיה האינטראקטיבית אולי באיזשהו אופן מחברת אותי אליה ודרככם אני אנסה לבצע החלטה שבימים כתיקונם הייתי נעזרת בקוסמת שלי.

לאורך השנים הבנתי שמלבד האריזה חשוב מאד להכיל מגוון רב של תכונות חיוביות שיתנו לך יתרון על פני אנשים אחרים, מטבע הדברים למדתי לחייך - והרבה, הרי החיים שלי יפים, למדתי להקשיב - כי לפעמים יש המון דברים מעניינים לאחרים לומר, וכמובן למדתי לעזור, לאהוב ולהיות שם. כל האיכויות האלה לדעתי מוציאות את היופי מהאדם גם אם הוא לא כזה יפה.

(חייבת לציין אין באמירה זו שום רמז לשאיפה לשלמות שלי ההיפך הוא).

בתור בחורה צעירה החלום שלי היה להיות מפורסמת, בהתחלה חשבתי לשיר - כשהתחלתי רק רצו שאני ארד מהבמה, לאחר מכן התחלתי לרקוד - ואז אבא נפטר ובמסגרת החסכונות ויתרנו על קריירת החלומות שלי, כשהבנתי שנעצרתי על מטר ושישים ירד האסימון שלא אתנוסס על גשר ההלכה- וכן גם אני כמעט עשיתי תאונה בגלל דודי:)

מה שנותר היה לי זה להצטיין בעשייה, ובזה לשמחתי הצלחתי ומצליחה עד היום.

השאיפה לשלמות הובילה אותי לתסבוכים לא פשוטים ולהצהרות מגיל צעיר, אחת מההצהרות היתה שבגיל 30 עושים ציצים. אז חלפו שנתיים ועד לא מזמן ממש אהבתי את הסחורה, אבל היום ואתמול ולפני חודש וגם לפני חודשים כבר עבר אצלי גוק חדש - שמה לעשות אנחנו מתבגרים והגוף שלנו מגיב בהתאם, וכמה שנרצה אנחנו כבר לא נראים כמו שהיינו לפני עשור. אבל הגוק אמר לי שהיום בניגוד לעבר אפשר לעשות משהו על מנת לשנות את זה.

אז קבעתי תור והלכתי לקבל עצה ממומחה, ובחמישי הקרוב אני אלך למומחה נוסף, וככל הנראה אני אנסה להחזיר את ההילה של גיל 22 על בסיס הגזרה של מודל 32.

התאריך 30 לספטמבר, הבטן עם שלל הריבועים שבה מתרגשת נורא. האם זה נכון, האם זו טעות, האם יש מקום לשאלה...אז עדין יש בי ספקות, עדין יש לי שבועיים להחליט, ממש אבל ממש מבולבלת.

ןלמי שחשב או אמר או תהה, אני לא מתלבשת בשביל המין הגברי, אני לא מתפשטת בשביל המין הגברי ואם אחליט לעבור את הניתוח הזה, זה יהיה אך ורק בגללי.

מכורה

הפעם הראשונה שגיליתי שאני חולה באהבה עצמית הייתה בכיתה ה' - בית הספר היסודי א.ד. גורדון ברחוב וולפסון בפתח תקווה. הייתי ילדה דיי סטנדרטית, מתולתלת, חמודה, שעמוק בתוך תוכה רצתה להיות כוכבת, עד היום אותה ילדה עדין מנסה.

הצטרפתי למקהלת בית הספר - זרקו אותי משם אחרי שבועים טענו בחוצפה שאני זייפנית.
הייתי נציגת ועדת קישוט אך בשל אילוצי תקציב העדפתי לפנות את מקומי, הרי אי אפשר באמת לבנות משהו רציני עם תקציב אפסי.
ואז הגיעה התוכנית דאגרסי - ואני החלטתי להרים הפקה גרנדיוזית בכיכובי.
הכוכבת הראשית של הסדרה הייתה סטפאני, ריץ ביצ' בלונדינית אהודה, כמה כיף היה לעלות על הטריבונות ולשחק אותה בלונדינית מהממת, אירוני שעשור אחרי תמונות מהסדרה עוררו בי חלחלה, יאללה איזה כוכבת עקומה- מה זה הביגוד חסר הטעם הזה, אם הייתי מבקרת אופנה באותה תקופה היא לא היתה עוברת את מכסת הדרקונים.

בחטיבת הבינים כבר ניצני נשיות התגלו לי מבעד למראה, ועל אף שירי הדכאון שכתבתי בכל פינה - התחלתי לאהוב את עצמי במידה די רבה. בנים חמודים התחילו להתסכל עלי בחיבה, מה הפלא החזה שלי צמח הכי מהר מכל השכבה (רק שנשאר בדיוק במידה בה נעצרה הגדילה - אי שם בכיתה ט').

בתיכון בכלל הפכתי לסנובית יהירה, זה מה קורה שאת מתהדרת בגזרה חטובה ופרצוף לא רע.
שם בערך החלה גם האובססיה שלי באשר למראה שלי. החיבה ההסטרית לרזון תוך הרעבה עצמית לא פשוטה. ביקורים בבתי חולים, אינפוזיות ושידולי תזונה נכונה. למזלי האמא המהממת שלי לקחה אותי לסדנת שמירה על המשקל ושם התחלתי לספור, כן חברים מגיל 16 אני סופרת, מידי פעם אני נופלת, אבל משתדלת לספור הכל.

לספור את הסוכרזית שאני מכניסה לקפה, לספור את פרוסות הלחם שאני אוכלת ולבכות על כל רוגלאך שאני בולעת בהחבא.

כשהתגייסתי לצהל פרקתי כל עול, בשרשרת החיול עברתי במעט את רף המשקל, לאחר כמעט שנתים ניצבתי עם עודפים של 18 קילוגרמים, רציתי למות - לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה, התאווה שלי לאופנה כמעט נעלמה - הרי לא ממש נעים להתלבש שאת נראית כמו פרה. ואז התחלת לעבוד על עצמי.

מאז אני עשור שלם סופרת - כל דבר שנכנס לי לפה - מידי פעם כאמור אני מועדת, נאבקת בקילוגרמים אחרונים, ומנסה לומר לא לפיתויים.

בשנה האחרונה האובססיה סביב המראה שלי הפכה לאמיתית, הספירה הפכה להיות כפיתית וההתמכרות לבריאות רק גוברת ועולה. העדכונים היומים, האימונים שומרים עלי לאהוב את מי שאני. שיר הרזה.,

אז התמכרתי לפעילות גופנית, מתאמנת 6 פעמים בשבוע, מגוונת עם ספיננג, פילטיס, ריצה ואימונים אישים. התמכרתי לשרירים האלכסונים, התמכרתי לבריאות. ובדיעבד עדיף להתמכר לדברים טובים מלהכנס למעגל הסמים, אלכוהול או ענן סיגריות אין סופי.

אז זו השריטה שלי, אחת מיני רבות, בסוף תכירו את כולם

החברים של שיר

ראה את חבריך וראה מי אתה - יש משפט כזה אם אני לא טועה,

אז כמו שהבטחתי על מנת שתיכנסו לפינת החמד שלי - ותלמדו להכיר את הצדדים הטובים והרעים שלי תאלצו להכיר ראשית מי הם החברים שלי, מה גם שיהיה לי אחרי פוסט זה קל יותר לשתף חוויות לשתדעו על מי אני מדברת.

במהלך השנים למדתי שיש כמה סוגים של חברים, הסוג הפשוט נקראים לפי מילון שיר רוטמן: החברים האמיתים, למשוואה הזו אפשר להכניס את החברים מבית הספר היסודי, חטיבת הביינים והתיכון, חברים מהצבא ומתנועת הנוער וכן חברים מהפקולטה.

הסוג השני של החברים הם חברים נרכשים, קרי, חברים שהכרת במקומות עבודה, במקומות בילוי וכאלה שבעלי סטטוס אישי דומה לשלך.

אני אתחיל בלמנות את החברים האמיתים שלי כהגדרתם במילון רוטמן:

אפרת

את אפרת הכרתי עוד מימי התיכון העליזים עת היינו בנות שש עשרה אביבים (בפירוש נכנסת לקטגוריה חברי אמת שתמיד היו שם), היא היתה שכבה מתחתי עם שיער גולש עד המותנים. נקודת חיבור ראשונה המחששה - אפרת היתה המגניבה מבינינו והציתה סגריות לרוב בעוד אני כל מה שחיפשתי היה בחורים רזים עם בלונד מקורזל, נקודת חיבור שניה התרחשה בשלהי שנת 95 כאשר שתי עלמות החן הפקירו את גופן לפיסינג מרשים בטבור - מה שנקרא היינו חלוצות הדור (מוכרחה לציין שאפרת היתה ראשונה בהפרש של יומים).

שנים חלפו עד לפגישתנו המחודשת ליד לוח המודעות בחוג לתקשורת. האהבה לאופנה, צבעוניות ומסיבות הידקה את הקשר. לימים - אפרת הצמידה שם משפחה נוסף וגם חבקה ילד משגע, ואני כחברה טובה משקיפה מהצד על ההרמוניה הרמת אביבית ומכניסה קצת פלפל של רווקות וזוהר.

ענת

היא זו שלימדה אותי לעשן את הסיגריה הראשונה במהלך קורס מדניות. איתה הלכתי לראשונה לאורנה ואלה, היא סיפרה לי מה זה סקס כשעוד הסמקתי במהלך התיאורים. היא זו שעשתה את הקישור והכניסה אותי לעולם הדיגיטלי, ובעצם יש לה חלק מאד גדול לכל הדברים שהגעתי אליהם עד היום. ענת שלי התחתנה לפני שלוש שנים והספיקה להביא 2 ילדים מתוקים - לצערי כשיש לך יותר מילד אחד אבק הכוכבים של רווקות תל אביביות לא כזה זוהר והמרחק והאילוצים גורמים לנו להיפגש לעיתים רחוקות למדי.

היה נכון להכניס פה עוד שלל רב של חברות נוספות, אבל לשם ההגינות החלטתי להכניס רק את אלו שיש להם את עיקר המשקל בהגדרת הזהות האישית שלי.

כשחברים טובים שלך יוצאים ממעגל הרווקות אתה נוטה להסתכל סביב ולחפש מוקדי משיכה אחרים, אנשים שתוכל לצאת ולבלות איתם, לפקוד ברים רועשים, לצאת למסיבות נועזות, לחוות קצת תרבות וכמובן לשוחח על נושאים ברומו של עולם כמו קניות, בחורים וסקס ולא רק על הריונות, חיתולים ושינים שצומחות בשעות הזויות של הלילה.

החברים הנרכשים שלך הם חברים שאתה אוסף מכל מיני נקודות בחיים,

את ליאת אספתי בפגישת עבודה שגרתית, ישבנו 4 קודקודים מול שולחן מרובע, שני העמיתים שלנו התגלגלו בשיחות על הילדים והמשפחה ואנחנו כאמור ניתבנו את השיחה לכיוון חשוב עוד יותר - אופנה. היה זה יותר מטבעי למצוא את אותה ליאת בחנות האופנה האהובה עלי - ומשם הדרך לחברות היתה מאד קצרה.

היום ליאתי חובקת אהבה חדשה ותיקה בת 5 חודשים - הסבירות שהסטטוס שלה ישתנה והיא תעבור לסוג הראשון של החברים מאד קרוב.

מיכל היתה כוכבת אינטרנט טרם הכרותנו, צפיתי בה לראשונה בעודה משדרת ברצף בתוכנית דיגיטלית עשירת צופים, לאחר מכן ראיתי אותה מדלגת במסדרונות בעבודה, ולאחר כמה שבועות שראיתי שהטעם שלה בבגדים אנין כשלי החלטתי להיות חברה שלה. בנחישות שמייצגת אותי הצגתי בפניה עובדה - ומאז אנחנו חברות (יש מצב שהיא תכנס בי עכשיו - תזהרי אני יודעת כמה נעלים יש לך בארון)

קרן בכלל היתה חברה טובה של תמר, שהייתה חברה טובה שלי במקום העבודה הקודם שלי. אני כנראה בגלל האופי ההרסני שלי או בשל הרצון להתחבב על כולם, התחבבתי על קרן - יש אומרים יותר מידי, ומאז אנחנו חברות. יש כאלה שלא ממש יאשרו את זה שאנחנו חברות כי בעיקר אנחנו צווחות אחת על השניה, היא צועקת עלי שבוקר ומה אני מתקשרת, אני צועקת עליה שלמה היא לא מזמינה לארוחות ערב ולמה היא לא עונה. היא אומרת שאני צריכה לטפל בעצמי ושאנשי מקצוע יכולים לעשות עלי עבודה טובה. היא טוענת שאני צריכה לתת לבחורים צאנס ולנסות גם שהבטן אומרת שלא. היא בעצם סוג של הגיון שבמקום לדבר הוא צורח.

טליה יכולה להכנס לסוג החברויות הראשון רק שהיא און ואוף, און בחיים שלה אוף בחיים שלי. ולכן אני מכניסה אותה לפה.

את טליה הכרתי לראשונה במכינה, שיפרנו קצת בגרויות על מנת שהמכללה למנהל תעשה טובה ותקבל אותנו. טליה מאז ומעולם היתה הבחורה מהודו עם השרוולים, מדברת על אהבת המולדת, ציונות, מיחזור וסביבה. היא לא מבינה שאצלי אם זה לא מגיע על עקב או ארוז שלא באריזה מתקלה לא יווצר חיבור ואין מה לדבר על המשכיות או אהבה.

עם ליאור התמודדתי למשרה נחשקת, היינו קבוצה של 15 איש שכל אחד ניסה להציג את כשרונו ולזכות במשרה, בשיחה 1 על 1 עם המראיינים אמרתי להם שהוא לא מתאים, שהוא לא נראה לי אמין במיוחד. שבועים אח"כ נפגשנו בשיחות שכר ובחתימת חוזה עבודה, מפתיע רק ליאור ואני זכינו להכנס למחלקה. ליאור הוא החבר גבר האמיתי היחיד שיש לי, כזה טהור ואמיתי ממש לא גבר סתמי שפוגשים כך ברחוב.

יש עוד רבים וטובים שלא יסלחו לי אם אתחיל למלא ספר עב קרס בעלילותים, אז: ענבר, אסף, מאור, עדי,תמר, זהר, אפרת, דנה, טל, גיא, ערן, לימור, ובראשי תיבות: א, ב, ג,י,כ,ש,פ,ט אוהבת את כולכם ואת החוויות האישיות איתכם אכתוב בעילום שם .

שיר רוטמן בונה מותג

כבר הרבה זמן אני אומרת לעצמי - את חייבת לחזור לכתוב, בראשי אני מדמיינת את הרגע בו אני יושבת ונשאבת למסע הכתיבה, מערבולת של טירוף חושים ואקסטזה בלתי שגרתית עוטפת אותי ואני נסחפת במעמקי הדמיון וגולשת הרחק הרחק, ואז הסטירה היומית השוטפת מגיעה - ומה לעשות יש אטרף שנקרא עבודה ואני שוכחת, שוכחת...

מי היא שיר רוטמן, ממתי היא החלה לדבר על עצמה בגוף שלישי ואת מי היא בכלל מעניינת ?

לפני שנה וחצי פנו אלי מחברת הפקות עם הצעה לא שגרתית ובהחלט מעניינת - שיר הם אמרו, אנחנו רוצים לצלם תוכנית דוקומונטרית בכיכובך - הוחמאתי חייכתי והתחלתי להתקיף בשאלות. נפגשנו בבית קפה במרכז העיר, התישבתי ומיד צמד העורכים הסתערו עלי בשאלות: בת כמה אני, מהם הרגלי היציאה שלי, מתי היה הקשר האחרון שלי, האם יש לי בעיה להצטלם - רגע חכו רגע לא כל כך מהר אמרתי בחיוך. השיחה קלחה והם דרשו להציב מצלמות בביתי, ביקשו שאתחבר לאתרי היכרויות, שאצא לדייטים מצולמים ולמעשה אכנס למרתון דייטים עם גברברי גוש דן. התחלתי לפרק לגורמים את מה שהם בעצם אומרים לי:

1- לא הולך להיות לי חיים בחצי שנה הקרובה

2- הם באמת ובתמים ישמחו שאמצא אהבה - וכמה טוב אם את אותו רגע ניתן יהיה לתעד

3- חיפוש הפרטנר הזה הולך לגזול לי המון זמן מהחיים

4- הם לא ממש מתכוונים לשלם לי מאחר ואת הפורמט טרם הצליחו למכור

אולי בנקודה הזו הפנמתי שאם מישהו חשב לתת לי לככב בדוקו בתפקיד ראשי ולבד - כנראה שהצלחתי לבנות מותג שנקרא שיר רוטמן :)

בזירה הזו אני מתכוונת לספר את הסיפור שלי, מעין דוקו ערוך,

מה יהיה פה - המון אהבה עצמית, אופנה וסיפורים אישיים

בפוסט הבא תכירו את החברים שלי :)