Blog

יום שבת, 26 במרץ 2011

סקס ושוקולד

הרבה ספרים ומאמרים נכתבו על מה אני חושב בזמן שאני רץ, מסתבר שנפלאות הן מחשבות האדם ולרובנו רצות אינספור סיפורים במהלך המאבק הזה בגוף ובאיתני הטבע. לא מזמן הייתי בהרצאה שדיברה על התמודדות במשברים תוך כדי תחרות וכיצד לעבור את המכשול ולהמשיך את הדרך לשמה התחלנו את הריצה. המרצה נתן דוגמאות שונות מה עושה לאנשים טוב, יש כאלו שיקחו איתם שוקולד, סוכריות, פירות שמצליחים להמתיק להם את הקושי תוך כדי, יש את אלו שחושבים על העבודה, החברים, האהובים שלהם ויש את אלו שחושבים על אלו שהם ממש לא אוהבים וכיצד יוכלו להראות להם מאיפה משתין הדג.
היום במהלך הריצה שלי חשבתי על מה אני חושבת שאני רצה, הגעתי למספר תובנות:
הראשונה אני חושבת על שוקולד בכל מיני צבעים וצורות, נוזלי, מוצק, טראפלס קטנטן או קוביה. אני חושבת על עוגות קראנצ' מהטובות האלה שניתן למצוא אצל שמו ברמת אביב או בחיפה, עוגות מוס, בראוניז שוקולד, וגם חשבתי על אחיין שלי אלון שהאהבה המשפחתית שלנו לשוקולד עברה אליו בירושה הוא מתעורר לחיים רק כשהוא מריח איזה ממתק שחור בסביבה.

התובנה השניה, שתכלס היא היתה ראשונה אבל מפאת מבוכה העדפתי שתהיו עסוקים במתוקי השוקולד, חשבתי על סקס, על תשוקה חסרת מעצורים, על זיעה מעורבלת באובדן חושים, על מגע עדין וריח אוהב, על צחוק, ובכי של התרגשות, על צעקות  מלאי התלהבות.

תכלס ההתיחסות שלי לסקס זהה להתיחסות שלי לשוקולד - זה מתוק, זה סופר טעים, אתה מרגיש שביצעת חטא בזה שזללת ללא מעצורים ואתה מת לעשות את זה שוב.
מפאת היותי בחורה ומדאגה לנפלאות הגזרה - אני אשאר בתובנה מספר 2.

מאמי - אוטוטו מגיעה :) 

יום ראשון, 20 במרץ 2011

התחלות, מטרות, יעדים

ההתפכחות שלי התרחשה לפני קרוב לשנה וחצי, התבוננתי על כל מי שעמד לצידי, התקלפתי שכבה אחר שכבה עד שנעמדתי מול האומה עירומה, חשופה ומדממת. הדימום הזה כמה שהוא היה מלאכותי ופלסטי הוא היה מבחינתי זעקה לעזרה, זעקה לשינוי בדפוסי חשיבה ודפוסי חיים. וגם כשאתה משנה דרך התנהלות ומבצע איזשהו שינוי התנהגותי יש לעיתים רגעי משבר, מהרגעים האלו בחיים שאתה זקוק לחיוך אוהד, לחיבוק מנחם ואפילו גם למנה מתוקה שתדרבן אותך להמשיך בצעידה או בריצה לפסגת החלומות שלך להגשמה העצמית.
אני רוצה היום לומר תודה לכמה אנשים שהיו עבורי אבן דרך במסע הזה לגילוי העצמי להתפכחות ולתובנות של מי שאני היום. מיותר לציין שכל החיים אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך כלשהי לכיוון מטרה שונה, אסור לנו להפסיק ללכת/לרוץ - מאחר וברגע שאתה מפסיק את העשיה האישית שלך אתה כבה, האנרגיות לאט לאט נעלמות והמכונה המשומנת מאבדת מכוחה.
אז מי היה איתי ומי עדין במהלך כל הדרך המפרכת הזו. הראשונה האישה ב-ה ההידיעה, שלצערי איננה איתי מזה חמש שנים היא אמא שלי. הדבר הכי עוצמתי שלמדתי ממנה היא שאישה צריכה לעמוד בכוחות עצמה ולא להסתמך על אף גבר שיהיה לצידה ויעזור לה, אנקדוטה נוספת שלה היה - אם לא טוב לך, קומי לכי, אל תתני לעצמך להתעורר בבוקר כבויה וללא החיוך מלוא האנרגיות שלך, עליך להיות רעבה לחיים, מוכנה לטרוף אותם בכל רגע נתון ואם ככה יהיו הדברים הצלחתך בטוחה - אז תודה אמא.
אני רוצה לומר תודה לשי - המאמן הראשון שהצליח לעלות אותי על מכשיר המסילה - עיקמתי את פני, קיללתי אותו כל יום מחדש, אבל זה הוכיח את עצמו, נשאבתי לריצה, התאהבתי בשקט של ההתמודדות עם הקושי והמציאת פתרונות תוך כדי. הוא היה אחד מאלו שגרמו לי להתאהב בעשיה למען אחרים.
מצחיק יהיה לומר תודה בשלב הזה לעצמי, תודה רבה על הסקרנות הרבה שגיליתי בתוך התהליך הזה, הרצון לחיפוש עצמי גרם לי להתעניין קצת יותר מהאדם הממוצע, בעיקר פה ברשת, גרם לי לקרוא וגרם לי להיות בפוקוס גדול על מי אני ולאן אני רוצה להגיע. מפתיע אבל כשאתה עובד למען מטרה אתה מכיר הרבה אנשים בדרך שדומים לך, אוהבים את מה שאתה אוהב וחולקים התמודדויות גופניות דומות. בדרך הזו הכרתי את איל, האנרגיות שהאדם הזה נתן לי לקום ולשנות ולהתמודד - התוכנית אימון הראשונה שבנה לי, ריצת 10 קילומטר ראשונה שנראתה בזמנו כחלום, התחרויות הראשונות, הג'ל הראשון שלקחתי, הפולאר הראשון - תודה שהיית שם בהחלט יש לך חלק גדול.
המאמן המקצועי והמנטאלי שלי, האדם שאחראי על תוכניות התזונה שלי וזה שמחייך אלי למרות שאני עושה לו בושות בחודשים האחרונים - הוא לא אחר מ- שון פורטל. הגעתי אליו לפני שנה מתוך מטרה להשיל אחוזי שומן על מנת לרוץ מהר יותר ואיכותי יותר, גיליתי אדם מקסים, חם, פתוח, מצחיק והכי חשוב מקצועי בטירוף ואכפתי. תודה ענקית על הסבלנות והאמונה, כי אין מה לעשות גם לטוב בספורטאים יש רגעים קשים, שלעתים יכולים להיות פרוסים על כמה חודשים - מבטיחה שעד הקיץ זה יעבור :)
היתה בדרך גם מאמנת אישית רווית שפקחה את עיני ולימדה אותי להסתכל קודם כל על עצמי ולאחר מכן על כל מה שמסביב, גם כשהרגשתי הכי למטה והרגעים היו סופר קשים, היא גרמה לי להסתכל על החיים מנקדת מבט אמיתית, ריאלית ומחויכת. אתה יכול לקחת את החיים כמו שהם, או להחליט לשנות. דרכה למדתי לשנות בשביל עצמי, לחיות בשביל עצמי ולבחור רק בגלל שזה מה שאני רוצה.
השגים אישים במהלך הדרך
הכי גדול זו מציאת אהבה, זכיתי בפרטנר מדהים, גדול מהחיים כמו שאמא שלו אומרת, אחד כזה שכיף לקום איתו בבוקר, כזה שמעשיר אותי בידע שלו ומשלים אותי בחלקים שאני פחות טובה בהם, וחשוב לא פחות אחד כזה שבוודאות יהיה איתי כשטוב וגם כשממש רע.
ההישג הנוסף שלי הוא הדרך אליה אני הולכת, אם הייתי בפרשת דרכים לפני שנה וחצי אני היום בתוך תהליך של שינוי קריירה ודפוסי חיים, אני רוצה לעשות בשביל אחרים (בעיקר בשביל אחרות), רוצה לראות את האושר שלהם ולהבין שתרמתי באופן משמעותי בהצלחה של אדם אחר. בשנים האחרונות למדתי להכיר את בנות מיני לעומק ולהעריץ אותן על כל החוזקות שלהן - אשה מתנהלת בין בית לבין קריירה ומצליחה ביד רמה לנצח על הכל בדרך שרק היא מסוגלת!!!

אז זהו התהליך עוד ארוך, יש נפילות בדרך, יש כשלונות, אבל החוכמה היא לקום ולעשות מעשה - אם לא תעשה החיים לא ישתנו מעצמם, האגדות מדברות על חיו באושר ועושר, אבל אנחנו מפוקחים מספיק להבין היום שיש לעשות על מנת לקבל.

* נכתב עם המון אהבה לכל מי שסביבי, כן וחייבים לשמור על אופטימיות גם כשהתהליך לא קל, והיום לראיה או בכלל השבוע גם לי מאד קשה.

אוהבת

יום שבת, 19 במרץ 2011

פרפרים, התחלות, החלטות, שינויים ותודות

כמה סמלי שאת הפוסט הזה אני כותבת דווקא בחג פורים. החג בו כולנו לובשים בגדים שלא שלנו, מסתתרים מאחורי מצלמות ומשחקים ולו לרגע קל את משחק "אילו הייתי". זה מצחיק אבל הרבה מאיתנו מסתתרים גם ביום יום מאחורי מסכה - מפחדים להיות מי שהם באמת, מפחדים מהאמת המרה או מלקיחת אחריות - הרבה יותר קל להאשים את הסביבה במר גורלך, הרי אין שום סיכוי בעולם שפעלת שלא כשורה.
אין לי ביקורת חלילה על אנשי המסכות, אני חושבת שלאורך שנים ארוכות אני הייתי כזו, פחדתי להפגע ולכן הכי פשוט בעולם היה לא לחשוף לאנשים את מי שאני באמת, גם לא כאלה שרוצים ומאמינים שהם הכי קרובים אלי. לפעמים אפילו במבצר הביתי שלי לא זיהיתי את מי שאני באמת - בשקט הפנימי שלי עם עצמי, צללתי לעומק המהות והרציונאל של מה זה חיים, חשבתי עלי ועל המשפחה שלי והחברים ואיפה אני רוצה להיות בכל הדבר הגדול הזה. 
במהלך החיפוש העצמי הזה יש מצב שהסתתרתי אף יותר, ברחתי ממחויבות מכל מיני צורות, מקומות עבודה, מערכות יחסים, בין חברים ואפילו קצת בריחה עצמית. הבריחה הנשית הכי מובהקת היא הבריחה לקניון, הבריחה למעוז הקפיטליזם, הכל יפה וצבעוני, מריח נהדר וכפי שהמוכרת הגדירה - מקסימום תחלקי לתשלומים. תכלס - עצוב לי קצת לומר, שהאמנתי לה, האמנתי שהחצאית פליסה הזו תעשה אותי יותר מאושרת, שעקבי הסטילטו יעשו אותי יותר גבוה, ושהמסקרה המעלפת הזו תביא לי אהבה. לתקופה מסוימת זה באמת תרם, שיפר את מצב הרוח, גרם לי לחייך. מרגע שגיליתי מי אני באמת, מצאתי את סדרי העדיפויות שלי משתנים מהקצה לקצה..
היום אני נמצאת בתהליכי בניה, שבסופם אקח שליטה על החיים שלי באופן מוחלט ואעשה רק מה שאני רוצה לעשות.
לקום בבוקר, לצאת מהמיטה ולחייך :-)
בחג פורים הנוכחי אני לא מרגישה צורך להתחפש, לא לושתי ולא לאחשוורוש ואפילו לא להמן הרשע. אני פשוט רוצה להיות מי שאני, איך שאני עם כל החרא ועם כל הטוב.
ומי מכם שזכה לקבל טוב - אשרכם
ומי מכם שזכה לקבל גם רע - אלו החיים
חג פורים שמח ותודה למשפחה שלי, לחברים שלי ולבן זוג שלי שעוזרים לי להתגבר על הפחדים ולהראות לעולם מיהי שיר רוטמן באמת

* פתאום אני קולטת שלא נתתי מקום לתודות ולא ירדתי לעומקם של השינויים - ככל הנראה זה יהיה בהמשך
* תכלס, אין ממש קשר בין הכותרת לתוכן - אולי כי פורים והפוסט התחפש למשהו שהוא עדין לא, או שזה טריילר להמשך - הסרט על החיים שלי, או הספר מה שיבוא קודם:)

יום רביעי, 16 במרץ 2011

חתיכה מהלב

כמו נצח זה מרגיש, אחד עשר יום שהוא איננו, המיטה שלי ריקה, הדמעה הקבועה מבצבצת לה שקטה, ואז מתחיל זרם שוטף של דמעות. מצחיק, חשבתי שהדמעות נגמרו לי במאגרי הגוף מיד אחרי השבעה על אמא. באותה תקופה הייתי בוכה תחת משקפי השמש הגדולות, בוכה ומשוחחת איתה - שואלת לשלומה ומבקשת עזרה. ולאחר תקופה מסוימת הדמעות הפסיקו להופיע והייתי מתבוננת אל העולם מבעד עינים מפוקחות, בוגרות וסקפטיות. ואז, הוא צץ לי ככה ללא התראה מראש לחיים, נגע בכל נקודות הרגש והצליח בכל הטוב שבו להצית אותי מחדש, להאיר אותי ולהוציא ממני את האנרגיות הכי חזקות שיש לאישה.
שנת הדוב מכירים את זה, הם עוצמים עינים בעונה הקרה ומתעוררים בהתרגשות למגע קרן האור הראשונה על גופם, הלוואי ויכולתי להכנס לתנומה הזו, לשקוע לחמימות נעימה תחת שמכת צמר מפנקת ופשוט להתעורר למגע ידו המלטפת אותי. מאמי נסע ומסתבר שיחד עם המטען העודף הוא לקח חתיכה מתוכי, חתיכה עשירה ופועמת - חתיכה מליבי. 
אז הוא ישאל אותי למה את בוכה ואני שוב אשיב כי אני מתגעגעת
והוא יבקש ממני להפסיק ואני אתאמץ להסתיר את הדמעות
אבל מאז שהוא נסע קשה לי לנשום, הזרועות שלי ריקות ואפילו שהשמש מאירה אותי בקרניה החמימות לי קר
מאמי שלי LOVE U  :) 

יום שלישי, 8 במרץ 2011

חיים בהמתנה

למה את בוכה,
אני לא בוכה
את בוכה!
אני בוכה כי אני מתגעגעת
אבל אני כאן
אני בוכה כי אני יודעת שאני אתגעגע
איזה מצחיקה

שבוע אחרי
למה את בוכה
כי אני מתגעגעת, אבל עכשיו אני באמת מתגעגעת אתה לא כאן..

הספירה לאחור החלה, מאמי שלי נסע ואני סופרת 4 ימים בלעדיו, מפתיע מצד אחד זה מרגיש כאילו לפני כמה דקות הוא עוד ישב פה לצידי במיטה, ומהצד השני הוא מרגיש כל כך רחוק. שגרת היום שלי פתאום השתנתה, הוא לא צועק עלי בבוקר שאתעורר, אני לא רצה הביתה להרים סיר של מרק, ובעיקר חסרות לי הנשיקות שלו והחיבוק האוהב.
חברים שאלו אותי, איך את עוזבת הכל, את בטוחה שזה נכון לך בכלל...את מוותרת, אני למעשה מרוויחה בענק ולעיתים בשביל דברים טובים צריך ללכת עד לקצה השני של העולם על מנת לממש אותם. יתכן והתבגרתי במהלך השנה האחרונה, אבל בחיאת עברתי כל כך הרבה - כמה אפשר להשכיל וללמוד מנסיון חיים, בהיבט כזה אני אוטוטו מתחילה את שנתון החמישים שלי :)
אז הבטן שלי מתהפכת ואני מתרגשת בטירוף
נהנית מהחורף הישראלי האחרון שלי
משתדלת ליהנות מהחברים שלי כמה שיותר ומהמשפחה והאחינים המתוקים שלי
בוכה הרבה כי פשוט הדמעות זולגות מעצמן - כאילו חתכו לי חלק מהלב ושלחו אותו הרחק אי שם

יש אי שם
מישהו חושב עליך
מישהו רוצה אותך נורא
יש אי שם

יש אי שם
מישהו חולם עליך
מישהו אוהב אותך כל כך
יש אי שם


ולסיום פנינת מחמד מהיעד המשותף שלנו, למאמי זה כבר בית, לי זה נראה כמו חופשה...