Open new business

מאז ומעולם היה לי את החלום לצאת לעצמאות שלי, בלי מחויבות לאף אחד, לקום מתי שבא לי, לעבוד מבתי קפה ולפעמים מהמיטה, לא לרוץ כל שניה עם העקבים מחדר לחדר ומפגישה לפגישה, אבל בכל 12 שנות העבודה שלי כאדם בוגר לא מצאתי את האומץ לקום ולעמוד עם המציאות של פתיחת עסק ועמידה ברשות עצמי. אם המעבר לקנדה, ובשל העובדה שלוקח כמה חודשים עד שמקבלים פה אישורי עבודה אזרתי אומץ והתחלתי לגלגל רעיונות לפעילות, כך נולדה החברה החדשה שלי שכרגע מתמקדת במתן שירותי מדיה חברתית ובעתיד אלוהים גדול לאן הרוח תנשוב ולאן אפשר עוד למנף את זה. 
תהליך פתיחת עסק פה הוא דיי פשוט ולוקח מספר דקות, הסוגיה הקשה היא מציאת שם ומציאת רואה חשבון. לגבי סוגית השם אתם מוזמנים להציע פה הצעות (תזכרו מדובר בפניה לקהל הקנדי ולא לקהל הישראלי), לגבי מציאת רואה חשבון הסוגיה כבר מתחילה להיות יותר מורכבת. 
בשבת האחרונה שמענו בעצתו של חבר קרוב, אומנם חבר קרוב של א', אבל מרגע שעברתי את הגבול הקנדי אני מתייחסת לכל חבר טוב של בן זוגי כחברי הטוב ביותר - אז אייל אני מקווה שתעמוד בלחץ, הונגריות מאד דורשניות במערכות היחסים שלהן. עצתו היתה כזו - יש לי איש מקצוע מצוין עבורך, הוא הביא לי החזרי מס מצוינים - את חייבת ללכת. אחרי הצעה כזו, מי אנחנו שיכולים לסרב. א' תיאם לנו פגישה ובשעת צהרים יצאנו לדרך.
הנסיעה בכבישי טורונטו והיציאה מהעיר מהווים עבורי סוג של טיול, כבישים חדשים, גדולים מרווחים, נהגים הרבה יותר רגועים ממה שאני מכירה, מלא ירוק בכל פינה, אני רגילה לכבישים צרים וסואנים, עקיפות לא צפויות מימין, וחום מטורף שהופך את כל אזור גוש דן לצהבהב. אם ככה אפשר לומר שהנסיעה לBRAMPTON בהחלט עברה בנעימים. 
הגענו לכתובת של רואה החשבון, יצאנו מהרכב, וצלצלנו בפעמון הדלת. איש זקן, כחוש מימדים פתח לנו את הדלת הצדדית, לצידו עמד איש כבד מימדים וכהה עור שהיה עסוק בפעולת שטיפת כלים. מן הטבעי שאכנס ישירות לבית, עד שתיקנו אותי על טעותי, מסתבר שזה הבית של האדון בשחור, הזקן הקטן גר שם למטה - במרתף... מה כבר יכול להיות במרתף חשבתי לתומי, חצי מהעיר הזו חיה במרתף. טוב ירדנו למטה, חשכו עיני, מטבעי אני אדם נקי, א' יבוא ויטען שאדם נקי אך מבלוגן והצד איתו, אבל אני אדם נקי. מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של זוהמה - הדבר הראשון שראינו זה את החתול של בעל הבית, על פניו חתול פרסי יפה, כשיורדים לפרטים מגלים חתול קרציה שנדבק לך לברכים, מחכך בך את ראשו ומבקש קירבה. במבטי על הרצפה קלטתי את המרצפות המלוכלכלות בשאריות מזון, גדלים של אבק בכל כיוון, שערות מראש בעל החיים עוטפות כריפוד את כל מה שהיה שם בדירה הזו.
אם חשבתם שהיה לנו נוח לשבת שם אתם טועים, נכון, הוא נתן לנו הדרכה בסיסית על איך פותחים עסק, מה השלבים, אלו דברים צריכים להכין מבחינת מס, אבל אני חושבת שהעיצה הכי גדולה שהיתה שם - מלבד זו הברורה שאם מתעצלים מגיעים לעובש ורפש בכל פינה, שאת החתולים אני אעדיף להשאיר בבית אחר - מה לעשות אמיתית איתכם מעולם לא הייתי יותר מידי מחוברת לחיה הזו. 
כשצעדנו מחוץ למפתן ביתו של רואה החשבון המטונף חשבנו שהשארנו את הגועל מאחורינו - אבל אתם יודעים איך זה, לפעמים מי שרוצה בקרבת אנשים יפים פשוט עושה זאת ללא הודעה מוקדמת - הוא פשוט נדבק!
ברכב החלפנו חוויות ובעיקר נגעלנו, ואז לרגע אחד קטן הבטתי למטה לכיוון השמלה המתנפנפת שלי וקלטתי שהזוהמה נצמדה אלי בדרכי חזרה הביתה. צרחות נשמעו ברכב, א' היה מבוהל, אומנם הוא גבר גבר עד שזה מגיע ללכלוך ואז כל הפולניות שלו יוצאת החוצה. 
כשהגענו לאייל כבר לא הייתה ברירה אלא לשאוב אותנו בעודנו עומדים, אם זכיתם לראות זוג מטורף בטורנהיל שואב אחד לשניה את התחת וחבר צמוד עומד בתדהמה מופתע, אז כנראה ראיתם אותנו. 
אז יאללה תפיצו תבשורה ושימו לב מה לשאול את החברים בקשר לאנשי מקצוע - אולי זה דווקא חכם שהמשרד שלי פה בפינת רחוב Young  בסניף Starbucks.

New Beginning

וואוו כמה זמן אני כותבת פה בין שורות הווב - כותבת ופותחת את החיים שלי דף אחר דף, המון אישי, אני בחורה של מילים, אישה של סיפורים, המון חוויות צברתי בשלושים וארבע שנה. חלקכם הייתם איתי עוד מההתחלה בימים של קפה דה מרקר, אותם ימים בהם בחרתי לצאת מהמחברת ולכתוב ברשת, בהתחלה זה היה מפחיד, מלא תעוזה ולאחר מכן זה הפך לעניין שבשגרה.

מי כמוכם יודע כמה אני אוהבת לגעת בכל אחת ואחד מכם. פה תחת "ההגנה של הרשת" יש לי את האומץ לשתף אתכם בהמון התלבטויות שאני חווה בשוטף. 

הקבוצה שלי בפייסבוק נפתחה להערכתי אי שם ב 2008 ומעולם לא היה לי האומץ להשיק דף של עצמי - נראה לי מוזר לחלוטין, היום לאחר למעלה משלוש וחצי שנים, מאחר ועזבתי את מולדתי האהובה לתקופה לא ידועה, הגעתי לידי החלטה שמותג צריך לשמר ולתחזק - ולכן אני גאה ונרגשת להזמין אתכם לקבוצת האוהדים שלי בפייסבוק. 

מה שם שלא פה...

הרבה על החיים בעיר זרה, שיתוף על פתיחת עסק חדש, זוגיות ומשברים

ובעיקר הרבה על החיים 

אז אני הייתי שירשור ועכשיו אני משדרת מהעיר הגדולה באמת 

אוהבת אתכם - ותנו בלייק :) 

אני אוהבת שקיות ניילון - הנה המחאה הפרטית שלי

כן אני מודה, אני מכורה לשקיות ניילון.

כן אני זו שבסופר דוחפת עוד ועוד שקיות לשקית הקניות המסכנה שלי, עבורי זהו מוצר הכרחי להתנהלות יומיומית, אני תמיד מוצאת מה לעשות עם השקיות האלה - אני עוטפת איתן את קופסאות האוכל ומכניסה אותם לציידנית, אני זורקת בתוכן זבל - מקפיאה איתן בשר - חיה איתן בשלום ובאהבה וכמו במשקל גוף לפעמים כמה שיותר מעיד על הרבה מאד אושר וחדווה.
כל היופי הזה נעלם לפני כשלושה שבועות בהגיעי לביתי החדש קנדה.
כל הגל הירוק הזה בשנים האחרונות רק עבר לידי, מה לעשות אני לא מאמינה באוכל אורגני - לך תאמין שבאמת ובתמים מה שאתה קונה נקי מכימיקלים - לדעתי זה בעיקר באז תקשורתי שקצת יצא מפרופורציות (דעתי בלבד כמובן), אני לא מפרידה זבל ואני לא ממחזרת, אם זאת אני מאד ירוקה, תמיד משאירה איזורים נקיים אחריי ומביאה רוח רעננה לכל מקום חדש. אני לא צמחונית, ההיפך הוא הנכון, אני חושבת שמוצא האדם הוא מהבהמה ומן הראוי שנאכל אותה, ואף תחליף בשר לא יחליף סטייק מדמם.. (מזכיר לי שהולכים למסעדת בשר בערב - איזה כיף).
ביומי השני פה בעיר הירוקה והפסטורלית הזו לאחר ריצת הבוקר רציתי להכיר מקרוב את המכולת השכונתית, כמובן כהונגריה טובה מילאתי את העגלה בכל טוב ואז הגעתי לעמדת הקופה, השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי....לא, לא היתה אם יש לי כרטיס מועדון (זו היתה שאלה 2), היא שאלה אותי אם אני רוצה שקית - היי גבירתי היקרה - ברור שאני רוצה שקית, יאללה תפתחי את הברז אני רוצה ים של שקיות, אמרתי לה שכן בוודאי, א מאחורי אמר לה בקול מסוקס - שקית אחת בבקשה. טוב הוא מאנשי המקום ואני עדין סוג של תיירת אז שמרתי על שתיקתי.
יצאנו מהחנות ואני נפוכה ועצבנית, וא' אומר לי, את יודעת שאת משלמת על כל שקית, אנשים מגיעים עם שקיות לסופר, יש פה חוק מדינה שמחייב אותך לשלם על כל שקית ניילון שאתה לוקח, נו את יודעת מיחזור וכאלה, ניילון לא טוב לסביבה.
מה??? לא יכול להיות...
פתאום כשאני עומדת אצל הירקן, אני רואה אנשים דוחפים ירקות לתיק - כן גם בצל...מוציאים שקיות ניילון או שקיות בד, ואני מתבוננת מהצד, מזילה דמעה קטנטנה
בבית הקודם שלי לא התחשבנו איתי על שקית ניילון, נתנו לי אותן ביד רחבה, ומה שלא נתנו לקחתי
אז זהו - אני בביתי החדש, לומדת להיות ירוקה

וואוו - תודה רבה לגוגל שעוזר לנו לגלוש יותר בבטחון ברשת

אני עדה לאינספור פוסטים שעולים בימים האחרונים בעקבות אופצית החיפוש של גוגל באמצעות תמונות, לראשונה בחיי אני אומרת תודה לענקית הזו שמצד אחד חשפה את כל החיים שלנו לעיני כל, אך אם זאת השכילה להבין שיש להגן עלינו הגולשים ברשת.
הסיפור שלי מתחיל אי שם בשנת 2006, רווקה תל אביבית שצמאה להכיר בחורים ומשתמשת מידי פעם ברשת כצינור להכיר אנשים. הספסל השכונתי שלי על שדרת רוטשילד מול סניף הארקפה היה מפגש הדייטים האולטימטיבי, הייתי מזמנת אותם והיינו נפגשים לקפה - הוא היה מביא את שלו ואני הייתי מביאה את שלי. במידה והיה מפגש מוצלח, היינו ממשיכים לשתית בירה בבר השכונתי, ברוב המקרים לגמתי את הקפה ובירכתי ברכת לילה טוב וחזרתי לביתי. היום בו הכרתי את החבר הוירטואלי שלי היה יום שגרתי, סיימתי לעבוד, הכנתי לי כוס וודקה טוניק וניגשתי למלאכה. מצאתי אותו בגיידיט - הוא היה נראה אלוהי, מהבחורים האלה שנכנסים לחדר ואת מתחילה להזיע ללא סיבה, שהם שואלים אותך מה השעה ואת עונה להם שהחולצה שלהם נורא יפה - כאלה בחורים, אלו שלא חיים באמת.
הוא אמר לי שקוראים לו אבי, מפתיע אבל שם משפחתו היה זהה לשלי וקניתי את הסיפור שמצוץ מהאצבע שהוא מגיע ממשפחה הונגרית, ואז הזמנתי אותו לספסל, הספסל שאיש לא התנגד להגיע אליו. הוא סרב, הוא התחמק, צחקתי עליו, אמרתי לו שהוא לא אמיתי, אמרתי לו שאין סיכוי שהוא נראה ככה - גברים לא נועדו להיות כאלה יפים - יש רק יחידים כאלה וגם אם הם כאלה יפים אני מעדיפה לא להיות איתם כי אין מה לעשות זה תמיד מלחיץ להיות עם גבר שנראה יותר טוב ממך.
לא יודעת למה, אבל היה לי משעשע לדבר איתו - לדבר איתו בצטים במסנגר
הוא היה מספר לי על דייטים שלו, אני הייתי צוחקת על שלי, קראנו אחד לשניה אחים וידעתי שהוא לא אמיתי והוא ידע שאני מאד כן, הוא אל היה מוכן לאשר את מה שחשבתי מעולם.
לימים גם חבר שלו הצטרף לקנוניה, עוד איזה שמוק שנראה מליון דולר.
ואז עשיתי את הטעות הנוראית הזו, כחלק מהבדיחה של "אחים" אישרתי את הסטטוס המשפחתי שלנו על דפי הפייסבוק, לפתע קיבלתי מיילים מבחורות שנדלקו עליו, שחשבו שאחי זה הדבר הכי יפה שיש. ניסיתי להתחמק, תכלס הייתי מאד נבוכה ומצד שני גם כעסתי - חברות שלי, בנות מיני, אומנם יצאתי עם גנים טובים אבל אין ביננו שום דמיון ואין סיכוי בעולם שהוא אמיתי.
לימים, זכיתי בחברה מדהימה שהגיעה דרך הקשר המטופש הזה עם הדמות הלא אמיתית הזו, כשהאמת נחשפה הייתי במבוכה עצומה - לא יכולתי להסביר מדוע לקחתי חלק בשטות כזו גמורה ולאורך כל כך הרבה זמן.
באותו הרגע ירדו לי אסימונים כמה הרשת הזו, העולם הוירטואלי שאני כל כך אוהבת ומחוברת אליו יכול להיות עולם הרסני. מיד מחקתי את הקישור המשפחתי ומחקתי את הקונטק בפייסבוק ובמסנגר.
היום לראשונה בדקתי מזה הבחור הזה שהתחזה למשפחה שלי
http://justbeautifulmen.blogspot.com/2008/01/brent-van-zant.html

אז אין בחור כזה - לא היה מעולם, או יותר נכון, יש דמות כזו - אבל ישראלי הוא לא, בטח לא הונגרי, ואם את רוצה להיות אינטימית איתו את כנראה צריכה לשלם. ועוד טיפ קטן קטן - גם אם היה גבר כזה יפה, הנסיון אומר שהוא לא יודע לזוז, אז אם הסקס חשוב לכן, תשתדלו תמיד להיות הצד היפה של הזוגיות.

תודה גוגל שנתתם לי לישר קו עם המבוכה
ולך חברה אהובה, אוהבת אותך ומלא סליחה

היום הראשון של שארית חיי

וואוו, איך אפשר להגדיר במילים את החוויה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, מהחלטה אחת גורלית לקחת פיקוד על החיים שלי ולשנות, היכולת להעז ולעשות הכל הפוך מהמקובל, הסרת המחסומים הכי גדולים שיש וההתמסרות. אומנם הייתה שם הרבה עבודה קשה אבל היום בעודי יושבת לי בבית קפה פסטורלי בטורונטו, אני מרשה לעצמי לחייך.

לפני קרוב לשנתיים אולי קצת פחות ישבתי במשרד עם חבר ותיק (אילן), ודיברנו על החיים, אהבות, אכזבות, ריגושים, משפחה ועוד המון נושאים, חלקם היו כואבים חלקם היו משמחים אבל מה שבעיקר היה שם זה רצון מאד גדול לתת ולאהוב, רצון לחוש פרפרים בכל הגוף ולא להתפשר. באיזשהו שלב בדרך הפסקתי להאמין, תל אביב יכולה להרוג את התקוות שלך בהיבט הרומנטי, הכל נעשה מיכני, מידי, המגוון כל כך רחב והגברים אממ כל מי שאי פעם חשקת בו עשה רושם של תפוס. נהגתי לפצות את עצמי על מחסור האהבה במגוון רב של פינוקים עצמים - ובאמת לא נתתי צאנס בעיקר לא לעצמי. אחרי עבודה עצמית מאד ארוכה הגעתי להחלטה לא לוותר וללכת על זה בכל הכוח, ולא לוותר עד שאמצא את הדבר האמיתי.

היום שאני רואה את הקיר שלי פה בפייסבוק מוצף בברכות אני מסתכלת בדמעות חנוקות כלא מאמינה - אתם חברי שליוויתם אותי בקריאה וצפייה מההתחלה, אני רוצה לומר לכם תודה ענקית על זה שאתם פשוט שם- מקשיבים ואוהבים על דפי הווב הנפלא והסוחף הזה. 

ואני רוצה לשתף קצת מה שעבר עלי באותו יום שישי המופלא הזה של ה- 1 ליולי, יום קנדה הראשון שלי ואותו יום שכנראה לא אשכח בשארית חיי. התעוררנו בבוקר חבוקים כמו כל בוקר בשבוע שקדם לו, מתבוננים אחד על השניה כלא מאמינים, באמת אנחנו יחד אחרי תקופה כל כך ארוכה של המתנה. אחרי שאתה מנהל מערכת יחסים בשלט רחוק, כזו שחוצה יבשות והקילומטרים הם כה רבים, אתה נוטה להתרגל לשגרה של השיחות בשעות לא שגרתיות, סמסים לאורך כל שעות היום, ואף הליכה לשינה בעוד מצלמת הווב נותרת פתוחה, כואב, הגעגעוע קשה - אבל אתה מתרגל.

זה מצחיק אבל הפעם הראשונה שמאמי אמר לי שהוא כנראה נוסע היה יומים וחצי לאחר הגעתו לישראל, זה היה אחרי מרתון תל אביב 2010 בדרכינו להופעה של משינה בקיסריה או שמה שהיה זה בהזדמנות אחרת. הוא סיפר שקיבל הצעת עבודה בניגריה ושאל אותי אם אצטרף אליו, אני לא אשכח איך נדבקתי למושב ודמעה נצצה בעיני, עברו עלי יומים מדהימים, הוא היה כזה מתוק ונרגש ואמרתי לו בלי למצמץ, הבית הוא איפה שהלב, בוא נעבור את הקיץ ואם הוא יעבור כמו שנרצה אלך אחריך לכל מקום בעולם. באותו ערב דיברתי עם חברה קרובה והפרפרים שבפנים התחילו להראות סימנים של כאב. אבל הקיץ של 2010 היה הקיץ הכי יפה שחוויתי (לפחות עד לקיץ זה), יצאנו, טיילנו, צחקנו, רקדנו, שתינו (בעיקר דיאט קולה), רצנו (טוב בקיץ באמת לא רצנו הרבה), בישלנו, קיפלנו, היינו. ככל שהימים התקרבו לתקופת החגים הכאב החל לחלחל הוא עמד לעזוב למקום אחר, מקום אותו לא ידעתי. הרצון העז להמשיך ולהיות איתו גרם לי להגיש מועמדות לתפקידים שונים ברחבי לגוס, שלחתי קורות חיים למיקרוסופט והתקדמתי מול האחראים שם לעבודה בסניף המקומי, עברתי מספר לא קטן של ראיונות - ונפלתי כי לא ממש הבנתי או לא ממש הבנתי מה זו אפריקה, אמרו לי בראיון, רגע הסיבה שאת רוצה לבוא זה בגלל שהבן זוג שלך כאן... את מבינה שזה מקום קשה,לא חברים לא הבנתי.

עברתי את כל הזריקות שהייתי צריכה - עד היום לא שיתפתי את מאמי, זה עוד היה מוקדם ולא רציתי להראות לו התלהבות יתר מהקשר שרק החל לרקום עור וגידים. דיברתי איתו בבוקר, דיברתי איתו אחר הצהרים,דיברנו בערב - וספרתי את הדקות עד שהוא שב אלי, לא היתה מאושרת ממני שהרפתקאת אפריקה הסתיימה, הוא חזר הביתה אלי. 

משם ההחלטה לעבור יחד איתו לעולם חדש עבורי היתה הכי קלה שאפשר, זה הסתדר לי עם השינוי במסלול החיים שהצבתי לעצמי, החלטתי לקחת פסק זמן ולכתוב, סגרתי חשבונות, מכרתי בית וקניתי כרטיס טיסה ומה שנותר הוא לספור את הדקות עד לאריזת החפצים והעזיבה. 

החודש האחרון בתל אביב היה מרגש למדי, כל טיול בשכונה, כל מפגש עם חברה הרגיש כמו מפגש אחרון לתקופה, נפרדתי מכל מה שאני אוהבת ומכירה, הפרידה הקשה ביותר היתה על קבר הורי, מצאתי את עצמי מחבקת זוג מצבות ובוכה, שלל רב של דמעות, דמעות אושר מלאות בדמעות עצב שהאנשים שכל כך יקרים לי אינם בחיים לחוות יחד איתי את האושר הגדול הזה. אימא אמרתי את היית נהנית ממאמי כל כך, את היית יכולה להיות כל כך מאושרת וגאה.

החלטתי להשאיר את כל הדמעות לארץ הקודש ואיך שעברתי את הבידוק בנמל התעופה ישבתי לי מלאת התרגשות בנמל התעופה וחיכיתי לעליה למטוס, היתה לי טיסה נוראית עם עצירה קלה בוינה וצפיפות אוכלוסין במטוס.לכשנחתתי בטורונטו רצתי בהסטריה להחליף בגדים ולפדר את פניי, נאבקתי עם המזוודות ויצאתי אליו. יצאתי אל היום החדש של שארית. 

זה היה צפוי שנתארס, דיברנו על זה לא מעט, ידעתי מהרגע הראשון ששוחחתי איתו שהוא יהיה שלי לתמיד, אבל כזו הפתעה בחלומות הכי רטובים שלי לא הייתי יכולה לדמיין. בסה"כ חשבתי לתומי, הגענו למסיבת יום הולדת של חברות טובות, נכנסתי במבוכה, תמיד מוזר להיות הבחורה החדשה בשכונה וככה בדיוק הרגשתי. שוחחתי עם חלק מהאנשים, רוב הזמן התבוננתי, לאלו שלא מכירים אותי טוב קשה לראות אותי במצב שקט,אבל לקוח לי זמן לחוש בטחון וכשזה קורה אני לגמרי חביבה, אז הייתי שקטה באופן יחסי לרוטמן ולמדתי להכיר את כולם. אני עוד חשבתי שנצא לרקוד ברחבי העיר, לקראת שקיעה כבר חשקתי במשהו מתוק והתחלתי לשלוח רמזים לכיוון המארחים שיוציאו את הקינוחים, המזג אוויר התקרר, ישבתי קפואה ומחובקת עם מאמי ומצהד השני שלנו החלו בהכנות להקרנה של סרט.

שאלתי מה מקרינים, ואח של בעל הבית אמר לי שמקרינים סרט דוקומנטרי של אלעד - הוא צלם ועושה סרטים מסתבר, נחמד מרתק, כולם תפסו להם מקום ברחבה וחיכינו. באיזשהו שלב נשבר לי מכל ההמתנה הזו וביקשתי ממאמי לשבת, הוא וחבריו נתנו לי תירוץ מדוע לעמוד ולהשאר ואז החלה ההקרנה. 

רציתי להסתובב למאמי לשאול אותו מי זה השם שמופיע על המסך כי כולם חייכו ולי לא היה מושג מי זה המבקר קולנוע הקנדי הזה, מאמי אמר לי תסתכלי, ולפתע הוא הופיע על המסך, וואוו, מה הוא עושה שם הרצתי מחשבות במוחי, מאמי...וואוו נפלה לי אבן מהלב, הבטתי כלא מאמינה וכל שניה שחלפה האסימון ירד והתחלתי להבין מה קורה סביבי, חשתי סחרחורת, אחזתי בחוזקה את ידו של אהוב ליבי ולא האמנתי לעתיד לבוא

והוא ירד על ברכיו ופתח את הקופסא של הטבעת, נעלמו לי המילים מהפה, לא הצלחתי לומר כלום מלבד הדמעות הרבות שירדו על פני, הוא שאל " התנשאי לי" - רציתי לצעוק: כן בכל שפה אפשרית, רציתי לצרוח מהתרגשות, אבל פשוט התמוטטתי לתוך זרועותיו.

כמו חלום של ליל קיץ,

כמו סיפור אהבה מהסרטים, כך פתאום נראים החיים שלי.

תודה לכל מי שהיה איתי באותו ערב, תודה לכל אלו שחוו והתרגשו איתי מהצד השני של העולם.

ותודה ענקית לאהבת חיי, מאמי שלי, אהובי, ארוסי, הסיבה שאני קמה בבוקר והסיבה שאני נהנית ללכת לישון, נתת משמעות לכל הדברים שחשובים באמת, אוהבת עד השמים וחזרה.

ותודה לזה למעלה ששומר עלי ושולח לי את כל הטוב הזה 

תודה