אני חייבת להודות הפעם האחרונה שחלמתי על שמלה לבנה, זר פרחים ושובל היה לפני יותר מעשרים שנה, אי שם בשנת 1989 בעודי תלמידת כיתה ו' הייתי מסתכלת בסרטים הרומנטים ובוכה מהתרגשות, בחנתי את השמלות הלבנות המתנפנפות האלה והלב שלי כאילו נדם - וואוו - כן, חשבתי הפסגה הזו היא בהחלט הגשמת חלום.
ואז אבא שלי הלך לעולמו והפסקתי להאמין ברומן הרומנטי, התחלתי לכתוב שירי דכאון בעיקר על אהבה נכזבת, שברון לב ועזיבה, אמרתי שאם הגבר מספר אחד, קרי, אבא הולך, כל אחד סביר להניח ילך בדרכו, וכך חלפו להן כל שנות העשרה בחשיבה המעוותת הזו של - לא מגיע לי, עדיף לא להתאהב, עדיף לא לשבור את הלב. כשהתבגרתי וסיימתי את הצבא חוויתי את המערכת יחסים הזוגית הראשונה שלי, מערכת מלאה פגמים ושברים אבל אני חשבתי שזו אהבת אמת, לפחות לאורך כל השנתים האלה שהחזקתי בכוח את הזוגיות הזו. כשהחברה הראשונה שלי התחתנה הייתי בת 22, צעירה ומלאת אמונה באהבה - התבוננתי בבן זוגי וחיכיתי שגם הוא ירד על ברכיו ויבקש את ידי - אבל זה לא קרה. הטיולים ברחוב דיזנגוף, חיפוש השמלה (לחברה), ההתארגנות וההתרגשות, הציפיה...אני חושבת שזו השנה היחידה בה רציתי גם אני להיות כלה. ראיתי לנגד עיני את הטקס, את הרכב המקושט ואת שלושת השמלות שאני מתכוונת להחליף במהלך הערב, למרבית ההפתעה לאורך כל הדרך לא ראיתי את החתן - כן בחלומות הוא לא היה שם. לאחר שנתים וחצי של זוגיות חסרת משמעות, סיימנו את המערכת יחסים הזו, שנה מאוחר מידי.
שנתים לאחר מכן על מנת להשקיט את האמא ההונגריה שלי, הדפסתי לה כתבה מאחד מהמדורים בווינט, בכתבה דיברו על קבוצה של אמריקאים שאינם רוצים ילדים, אמרתי לאמא - את רואה, למה את בלחץ, יש לי יותר כסף פנוי לממש את החלומות שלי - את התשוקות שלי, אני חיה עבור עצמי ולא עבור אף זעטוט צווחני שצריך להחליף לו מידי פעם חיתולים. מיותר לציין שכשהשנים חלפו האמירה הזו היתה רק תירוץ להסתיר את הכמיהה האמיתית לאהבה ומשפחתיות.
אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים בקרחנה התל אביבית, מלבד העובדה שאתה נהיה סקפטי בכל מה שקשור באהבה, אתה נהיה הרבה יותר ריאלי ורציונלי לגבי חלומות. כשעברתי את הקידומת 3 החלטתי שאין מצב בעולם שיראו אותי ככלה מסורתית - אני, שחיכתה 5 שעות מחוץ לחנות הלונדונית לקנות נעלי גימי-צו', אני שתפרתי במיוחד שמלה ליום הולדת שלושים, ששכרתי כל פורים תחפושות במאות שקלים - אני, שיר רוטמן אומרת בגלוי - לדעתי כלה אחרי גיל שלושים היא קצת פאטטית, מוזר לי לשים על עצמי שמלה לבנה, לצעוק לעולם אני נסיכה - בחיאת אני כבר לא ילדה קטנה, אפילו לא עלמה צעירה - אני אשה, אישה אמיתית, כל חלק בי צועק בשלות ובגרות - לא בא לי לשחק בסיפור סינדרלה, אני חיה את החיים האמיתים, אני כבר לא ילדה.
ואז הרגע שלי הגיע, א' נכנס לי לחיים בבוקר אחד שטוף שמש במאי שנה שעברה, הוא נחת לי ישירות ללוז העבודה, פיניתי עבורו פגישה בלוח שנה, לאט לאט ביטלתי תוכניות אחרות, פיניתי מדפים וחיבקתי אותו לחיקי - הנה הגיע האחד המיוחד בשבילי. כשאמרו לי שזה יגיע את תדעי - לא האמנתי, הייתי נואשת מידי להאמין שיכול לקרות משהו כל כך נפלא ומופלא ואמיתי, אבל מהרגע שהוא נכנס - הלב שלי כאילו נעצר, מחק את כל מה שהכיר מהעבר - החל לדפוק בקצבים לא הגיונים וכל כולי קרא להיות איתו, כשעברנו לגור יחד לא היתה מאושרת ממני, פתאום יש סיבה לחזור מהר הביתה כי יש מישהו שם שמחכה לך, פתאום השהיה במטבח הופכת לבילוי, הקימה בבוקר הופכת לכואבת למדי - וואוו כמה כיף. ואם כל הכיף הזה לא הספיק אז הגיע אותו רגע מיוחל ש-א' שלי ירד על ברכיו וביקש את ידי - כל כך הופתעתי מההצעה המרשימה שבכלל לא הצלחתי לדבר - וכן רציתי לצעוק...אבל לחשתי כן כן, אני שלך.
וכאילו כל הדרמה הזו לא הספיקה, פתאום אני כלה - או כלה עתידית ועכשיו יש לי משימות ולוחות זמנים, ודיאטות מטורפות ומה לא- אני כלה מה שאומר צריך להרים אירוע....קדימה...
אז החלטתי לנסות להרים אירוע בשלט רחוק - אני גרה בקנדה אבל המשפחה והלב נמצאים בישראל, אז מכאן יוצא שאת החתונה הזו אנחנו נקיים בתל אביב. רבים וטובים האנשים שעזרו לי לבדוק - מחירים, ספקים, צלמים, שמלה, איפור, טבלאות אקסל, רווח לעומת הפסד - איזה פחד, איזה כאב ראש, רשימות מוזמנים, סידורי פרחים. רגע, הכלה רוצה לרדת - שניה תעצרו את הרכבת אני צריכה אוויר, אני נחנקת.
רציתי חתונה קטנה של מאה איש, אתם בארץ קראתם לה חתונת בוטיק - מספר אנשים מצומצם, העלויות גבוהות מה שהקפיץ לנו את מחיר המנה לאזר ה-600 שקלים, בחיאת אני לא משלמת 600 שקל לראש בשביל רבע עוף! לזה תוסיפו את מחירי הטיסה לארץ מטורונטו, ירח דבש ואת העובדה שאנחנו רוצים בעתיד הלא רחוק לרכוש בית ולחשוב על הרחבת המשפחה, אוקי רוצים אירוע - אבל לא בכל מחיר. אז נכון מעולם לא היה לי את החלום הזה של באמת להיות כלה, אני מעדיפה לחיות כמו נסיכה בחיים האמיתים ולא בארבע שעות בהן אני אמורה להיות דחוסה בתוך שמלה שיכולה במקרה הטוב לגרום לקשיי נשימה. היו שאמרו תיקחו הלוואה, היו שאמרו בטח תכסו עלויות, מקסימום תיכנסו למינוס, אבל אנחנו לא רוצים להיות במינוס. אני מסתכלת על הבן זוג המופלא שלי ואני מתרגשת מהעובדה שאני הולכת לקום לצידו מידי בוקר לאורך כל השנים הבאות שלנו - אני מרחיקה לכת בדמיוני על איך יראו החיים האלה, על הדברים האלה אני מעיזה לחלום על החיים באמת- על החוויות וההתרגשויות ולא על טקס מטופש שנעלם אחרי 4 שעות ומה שנותר ממנו זה סרט וידיאו שאף אחד לא טורח לראות.
אחרי שכל התובנות האלה עלו לי חזר החיוך לפני, נכון המשפחה עדין חשובה לנו מאד, אז אנחנו מגיעים לארץ וחוגגים איתם, אבל אני לא קוראת לאירוע הזה חתונה -אני קוראת לאירוע הזה חגיגת התחלת החיים, בטקס הקידושין שנקיים ברבנות בירושלים אנחנו נהיה עם המשפחה המצומצמת שהכי קרובה אלינו, אנחנו נתחייב אחד לשניה לחיים משותפים, יחד נצא למסע של גילוי הזוגיות שלנו, יחד נרחיב את המשפחה שלנו - יחד נבנה את עצמנו לשלם יותר גדול ממה שהוא היום.
אז יהיה לנו רבי ונחליף טבעות אבל אף אחד לא ינגב חומוס תוך כדי הברכות (אולי חוץ מהחתן - הוא הרי הצהיר בגלוי שאוהב אותי יותר מחומוס), לאחר מכן נמלא את הקיבה בארוחה מפנקת עם המשפחות שלנו. ונתחיל את חיי הנישואים שלנו בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שיראו החיים שלנו - אמיתים, פשוטים לא ראוותנים מידי עם מלא אהבה וחיוכים - כי זכינו למצוא את הנפש התאומה שלנו לכל החיים.
ולכם חברים יקרים אל פחד - אנחנו מחפשים בר/ מועדון להרמת כוסית בשבוע החתונה - המיקום יהיה באזור תל אביב פנוים להמלצות.... (לגבי החגיגה הקנדית תנו לסגור את העסק בעיר הקרחנה האמיתית אחכ נחשוב על כל השאר).
שנתים לאחר מכן על מנת להשקיט את האמא ההונגריה שלי, הדפסתי לה כתבה מאחד מהמדורים בווינט, בכתבה דיברו על קבוצה של אמריקאים שאינם רוצים ילדים, אמרתי לאמא - את רואה, למה את בלחץ, יש לי יותר כסף פנוי לממש את החלומות שלי - את התשוקות שלי, אני חיה עבור עצמי ולא עבור אף זעטוט צווחני שצריך להחליף לו מידי פעם חיתולים. מיותר לציין שכשהשנים חלפו האמירה הזו היתה רק תירוץ להסתיר את הכמיהה האמיתית לאהבה ומשפחתיות.
אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים בקרחנה התל אביבית, מלבד העובדה שאתה נהיה סקפטי בכל מה שקשור באהבה, אתה נהיה הרבה יותר ריאלי ורציונלי לגבי חלומות. כשעברתי את הקידומת 3 החלטתי שאין מצב בעולם שיראו אותי ככלה מסורתית - אני, שחיכתה 5 שעות מחוץ לחנות הלונדונית לקנות נעלי גימי-צו', אני שתפרתי במיוחד שמלה ליום הולדת שלושים, ששכרתי כל פורים תחפושות במאות שקלים - אני, שיר רוטמן אומרת בגלוי - לדעתי כלה אחרי גיל שלושים היא קצת פאטטית, מוזר לי לשים על עצמי שמלה לבנה, לצעוק לעולם אני נסיכה - בחיאת אני כבר לא ילדה קטנה, אפילו לא עלמה צעירה - אני אשה, אישה אמיתית, כל חלק בי צועק בשלות ובגרות - לא בא לי לשחק בסיפור סינדרלה, אני חיה את החיים האמיתים, אני כבר לא ילדה.
ואז הרגע שלי הגיע, א' נכנס לי לחיים בבוקר אחד שטוף שמש במאי שנה שעברה, הוא נחת לי ישירות ללוז העבודה, פיניתי עבורו פגישה בלוח שנה, לאט לאט ביטלתי תוכניות אחרות, פיניתי מדפים וחיבקתי אותו לחיקי - הנה הגיע האחד המיוחד בשבילי. כשאמרו לי שזה יגיע את תדעי - לא האמנתי, הייתי נואשת מידי להאמין שיכול לקרות משהו כל כך נפלא ומופלא ואמיתי, אבל מהרגע שהוא נכנס - הלב שלי כאילו נעצר, מחק את כל מה שהכיר מהעבר - החל לדפוק בקצבים לא הגיונים וכל כולי קרא להיות איתו, כשעברנו לגור יחד לא היתה מאושרת ממני, פתאום יש סיבה לחזור מהר הביתה כי יש מישהו שם שמחכה לך, פתאום השהיה במטבח הופכת לבילוי, הקימה בבוקר הופכת לכואבת למדי - וואוו כמה כיף. ואם כל הכיף הזה לא הספיק אז הגיע אותו רגע מיוחל ש-א' שלי ירד על ברכיו וביקש את ידי - כל כך הופתעתי מההצעה המרשימה שבכלל לא הצלחתי לדבר - וכן רציתי לצעוק...אבל לחשתי כן כן, אני שלך.
וכאילו כל הדרמה הזו לא הספיקה, פתאום אני כלה - או כלה עתידית ועכשיו יש לי משימות ולוחות זמנים, ודיאטות מטורפות ומה לא- אני כלה מה שאומר צריך להרים אירוע....קדימה...
אז החלטתי לנסות להרים אירוע בשלט רחוק - אני גרה בקנדה אבל המשפחה והלב נמצאים בישראל, אז מכאן יוצא שאת החתונה הזו אנחנו נקיים בתל אביב. רבים וטובים האנשים שעזרו לי לבדוק - מחירים, ספקים, צלמים, שמלה, איפור, טבלאות אקסל, רווח לעומת הפסד - איזה פחד, איזה כאב ראש, רשימות מוזמנים, סידורי פרחים. רגע, הכלה רוצה לרדת - שניה תעצרו את הרכבת אני צריכה אוויר, אני נחנקת.
רציתי חתונה קטנה של מאה איש, אתם בארץ קראתם לה חתונת בוטיק - מספר אנשים מצומצם, העלויות גבוהות מה שהקפיץ לנו את מחיר המנה לאזר ה-600 שקלים, בחיאת אני לא משלמת 600 שקל לראש בשביל רבע עוף! לזה תוסיפו את מחירי הטיסה לארץ מטורונטו, ירח דבש ואת העובדה שאנחנו רוצים בעתיד הלא רחוק לרכוש בית ולחשוב על הרחבת המשפחה, אוקי רוצים אירוע - אבל לא בכל מחיר. אז נכון מעולם לא היה לי את החלום הזה של באמת להיות כלה, אני מעדיפה לחיות כמו נסיכה בחיים האמיתים ולא בארבע שעות בהן אני אמורה להיות דחוסה בתוך שמלה שיכולה במקרה הטוב לגרום לקשיי נשימה. היו שאמרו תיקחו הלוואה, היו שאמרו בטח תכסו עלויות, מקסימום תיכנסו למינוס, אבל אנחנו לא רוצים להיות במינוס. אני מסתכלת על הבן זוג המופלא שלי ואני מתרגשת מהעובדה שאני הולכת לקום לצידו מידי בוקר לאורך כל השנים הבאות שלנו - אני מרחיקה לכת בדמיוני על איך יראו החיים האלה, על הדברים האלה אני מעיזה לחלום על החיים באמת- על החוויות וההתרגשויות ולא על טקס מטופש שנעלם אחרי 4 שעות ומה שנותר ממנו זה סרט וידיאו שאף אחד לא טורח לראות.
אחרי שכל התובנות האלה עלו לי חזר החיוך לפני, נכון המשפחה עדין חשובה לנו מאד, אז אנחנו מגיעים לארץ וחוגגים איתם, אבל אני לא קוראת לאירוע הזה חתונה -אני קוראת לאירוע הזה חגיגת התחלת החיים, בטקס הקידושין שנקיים ברבנות בירושלים אנחנו נהיה עם המשפחה המצומצמת שהכי קרובה אלינו, אנחנו נתחייב אחד לשניה לחיים משותפים, יחד נצא למסע של גילוי הזוגיות שלנו, יחד נרחיב את המשפחה שלנו - יחד נבנה את עצמנו לשלם יותר גדול ממה שהוא היום.
אז יהיה לנו רבי ונחליף טבעות אבל אף אחד לא ינגב חומוס תוך כדי הברכות (אולי חוץ מהחתן - הוא הרי הצהיר בגלוי שאוהב אותי יותר מחומוס), לאחר מכן נמלא את הקיבה בארוחה מפנקת עם המשפחות שלנו. ונתחיל את חיי הנישואים שלנו בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שיראו החיים שלנו - אמיתים, פשוטים לא ראוותנים מידי עם מלא אהבה וחיוכים - כי זכינו למצוא את הנפש התאומה שלנו לכל החיים.
ולכם חברים יקרים אל פחד - אנחנו מחפשים בר/ מועדון להרמת כוסית בשבוע החתונה - המיקום יהיה באזור תל אביב פנוים להמלצות.... (לגבי החגיגה הקנדית תנו לסגור את העסק בעיר הקרחנה האמיתית אחכ נחשוב על כל השאר).
