יולי היה חודש מאד עמוס בבניין הדירות במרכז העיר. מידי יום לקראת שעות הצהרים התייצבו בזה אחרי זה דיירים פוטנציאלים. עברו תחילה במשרד המכירות ופגשו את הבלונדה הרוסיה - אני קוראת לה הכלבה - אי אפשר לשכוח לה את הפעם הראשונה שנכנסתי למשרדה אחרי שהות בת שבוע בעיר זרה ושאלתי לדירה פנויה. מיותר לציין שהיא סירבה בחריפות פה ואמרה שהכל מלא, חמש דקות לאחר מכן פגשתי בנציג חביב ומקסים שלא רק שהקשיב לצרכיי אלא אף הראה לי יותר מ-6 דירות פנויות בבניין.
נו טוב שיהיה....ולעניינו:
יולי חודש בו אנשים אוהבים לעבור דירות פה בעיר, מזג האוויר חמים ונעים, הקיץ בעיצומו ואנשים מחפשים את הבית שלהם לשנה הקרובה. עד לאותו יום בו הילדה הפרסיה חייכה אלי ולקטנה מבעד לחלון לא ממש הרגשתי יחסי שכנות בבניין הזה, הכל היה דיי מנוכר, שלום המום כזה במעלית ולא ממש יותר מזה. ואז דפיקה בדלת...
נוק, נוק - מי שם?
שלום, אנחנו השכנים החדשים בבניין שלכם, נעים מאד. וואו התבוננתי בבן זוגי, האם זה אמיתי - איזה יופי יש לנו שכנים, אוקי אז הם מפרס, לא ממש חכם יהיה לדבר פוליטיקה, אבל חוץ מזה הם נראים ממש נחמדים - אמא, אבא ושתי בנות. רגע, ואפילו הבת הגדולה בגיל המתאים - אולי היא תרצה לשמור על צופציק שלנו מידי פעם.
בוא נבדוק,
נוק, נוק - מי שם?
זה אנחנו השכנים (מרגיש פשוט נפלא), תהינו אם תרצי מידי פעם לעשות בייביסיטר על הקטנה שלנו, היא בת עשרה חודשים - סופר נוחה ומתוקה מתוקה (לא בגלל שהיא שלנו), בוודאי שאשמח - וכך התחיל מערכת היחסים האוהבת שלנו עם השכנים בדלת ממול.
בייביסיטר במרחק יריקת טלפון:)
אופס נגמר החלב - רוץ לקנות היא בוכה - היי הם בדיוק פתחו את הדלת, אה..יש לכם חלב - וואוו תודה.
דפיקה בדלת הבת הגדולה מבקשת להשתמש בשואב אבק, שולחת טקסט ושואלת אם יש לי 2 ביצים לעוגה, נו זה כבר יותר מידי, אני ממש לא מאמינה שאני נמצאת בקנדה- לא עושים פה דברים כאלה...הזוי!
אבל אף אחד לא הכין אותי לבוקר הזה שחלום השכנות התנפץ לי לנגד העינים.
חודש אוקטובר, כאמור אני עובדת במשרד הביתי וצופציק משחקת לה לידי ולפתע אני שומעת מגן דויד מחוץ לחלון, מציצה מבעד לחלון ורואה ניידת טיפול נמרץ, ניידת משטרה ואת צוות הבניין. כמו כל ישראלית טיפוסית שמחתי לגלות שיש אקשן, לא שאני כמהה לאסונות רק שפה בקנדה באמת כל יום מאד דומה ליום הקודם ואין באמת משהו להתרגש ממנו.
התקשרתי לבן זוגי ואמרתי לו - בלאגן, אעדכן בהמשך איזו זקנה נפלה למשכב.
לא עברו דקות ספורות ושמעתי קולות מבעד לדלת הכניסה שלי, רצתי מלווה בצופציק הקטנה לדלת, הצצתי בחור וגיליתי להפתעתי אלונקה, צוות רפואי וצוות הבניין עומדים ממש בחוץ. וואוו מה קורה פה.
נו טוב - תקראו לי פאטתית תקראו לי סקרנית - נצמדתי לעיינית של הדלת והקשבתי.
יש הרבה דם
הוא שתה
רגע הוא בכלל גר פה
לכו לבדוק את חוזה השכירות
טוב פה כבר לא התאפקתי, פתחתי את הדלת, הצצתי החוצה וראיתי את אב הבית עומד ממש מולי - שאלתי אותו אם הכל בסדר - הוא השיב כן. סגרתי את הדלת.
עברו שוב חמש דקות, כבר הבנתי ששום דבר לא בסדר אז פתחתי שוב את הדלת, היה שם שוטר חביב ששאל אותי אם אני מכירה את המשפחה הזו. אמרתי לו כן, יש פה אמא אבא ושתי בנות, הם מאד נחמדים, הגדולה אפילו שומרת על הקטנה שלי מידי פעם.
ראית את הבחור הזה, את יכולה לומר לנו אם הוא גר פה?
אמרתי להם - אני לא רואה אותו ברגע זה אז לא יכולה לומר לך אם זה הבנאדם או לא אבל אם אני אראה אותו אני בהחלט אוכל לאשר לך את הזהות שלו.
אוקי - אני פה אם אתם צריכים אותי
תודה על העזרה השיב השוטר, סגרתי את הדלת וחזרתי לעיסוקיי.
בשעת ערב מאוחרת היינו חייבים להבין על מה כל המהומה, ניגשנו לאב הבית ושאלנו מה פשר העניין.
מסתבר שהוא מצא את אב המשפחה בחדר המדרגות בשעה עשר בבוקר, שיכור קלות ועם בקבוק אלכוהול ביד, הוא נמצא שכוב חצי ישן חצי לא מגיב ולכן הוא התקשר והזמין משטרה וטיפול נמרץ. מאחר ומדובר בבניין עם עשרות דיירים אין סיכוי שאב הבית יכיר כל אחד ואחת שגרה בבניין היה צריך לאמת האם הבנאדם הזה בכלל גר בבנין הזה. השוטרים שאלו אותו איפה הוא גר והופתעו למדי שהוא אמר שהוא גר כאן, איפה המפתח שלך שאלו - מסתבר שאין לו מפתח. רגע אולי הוא בכלל משקר וזה לא הוא שגר כאן, צריך לבדוק את חוזה השכירות ולבדוק אם הוא מופיע שם.
אבל, כמה מפתיע - רק אישתו מופיעה על חוזה השכירות. .
בסוף הוא הוכנס הביתה, שיכור.
רגע, מה עכשיו חשבתי לעצמי - לא, למה עשיתם לי את זה. עד שהספקתי להתאהב במשפחה הזו, עד שפעם אחת בכל השלוש שנים האלה אני מרגישה תחושה של שכנות טובה, ברגע אחד לקחתם לי את זה והפכתם את השכן שלי לשיכור מסומם.
אז היו לי שלושה חודשים אולי קצת פחות בהן התמוגגתי מיחסי שכנות ומבייביסיטר במרחק יריקה. עכשיו נותרתי שוב עם אותה תחושת ניכור, השלום העלוב בכניסה לבניין או למעלית.
נו טוב שיהיה....ולעניינו:
יולי חודש בו אנשים אוהבים לעבור דירות פה בעיר, מזג האוויר חמים ונעים, הקיץ בעיצומו ואנשים מחפשים את הבית שלהם לשנה הקרובה. עד לאותו יום בו הילדה הפרסיה חייכה אלי ולקטנה מבעד לחלון לא ממש הרגשתי יחסי שכנות בבניין הזה, הכל היה דיי מנוכר, שלום המום כזה במעלית ולא ממש יותר מזה. ואז דפיקה בדלת...
נוק, נוק - מי שם?
שלום, אנחנו השכנים החדשים בבניין שלכם, נעים מאד. וואו התבוננתי בבן זוגי, האם זה אמיתי - איזה יופי יש לנו שכנים, אוקי אז הם מפרס, לא ממש חכם יהיה לדבר פוליטיקה, אבל חוץ מזה הם נראים ממש נחמדים - אמא, אבא ושתי בנות. רגע, ואפילו הבת הגדולה בגיל המתאים - אולי היא תרצה לשמור על צופציק שלנו מידי פעם.
בוא נבדוק,
נוק, נוק - מי שם?
זה אנחנו השכנים (מרגיש פשוט נפלא), תהינו אם תרצי מידי פעם לעשות בייביסיטר על הקטנה שלנו, היא בת עשרה חודשים - סופר נוחה ומתוקה מתוקה (לא בגלל שהיא שלנו), בוודאי שאשמח - וכך התחיל מערכת היחסים האוהבת שלנו עם השכנים בדלת ממול.
בייביסיטר במרחק יריקת טלפון:)
אופס נגמר החלב - רוץ לקנות היא בוכה - היי הם בדיוק פתחו את הדלת, אה..יש לכם חלב - וואוו תודה.
דפיקה בדלת הבת הגדולה מבקשת להשתמש בשואב אבק, שולחת טקסט ושואלת אם יש לי 2 ביצים לעוגה, נו זה כבר יותר מידי, אני ממש לא מאמינה שאני נמצאת בקנדה- לא עושים פה דברים כאלה...הזוי!
אבל אף אחד לא הכין אותי לבוקר הזה שחלום השכנות התנפץ לי לנגד העינים.
חודש אוקטובר, כאמור אני עובדת במשרד הביתי וצופציק משחקת לה לידי ולפתע אני שומעת מגן דויד מחוץ לחלון, מציצה מבעד לחלון ורואה ניידת טיפול נמרץ, ניידת משטרה ואת צוות הבניין. כמו כל ישראלית טיפוסית שמחתי לגלות שיש אקשן, לא שאני כמהה לאסונות רק שפה בקנדה באמת כל יום מאד דומה ליום הקודם ואין באמת משהו להתרגש ממנו.
התקשרתי לבן זוגי ואמרתי לו - בלאגן, אעדכן בהמשך איזו זקנה נפלה למשכב.
לא עברו דקות ספורות ושמעתי קולות מבעד לדלת הכניסה שלי, רצתי מלווה בצופציק הקטנה לדלת, הצצתי בחור וגיליתי להפתעתי אלונקה, צוות רפואי וצוות הבניין עומדים ממש בחוץ. וואוו מה קורה פה.
נו טוב - תקראו לי פאטתית תקראו לי סקרנית - נצמדתי לעיינית של הדלת והקשבתי.
יש הרבה דם
הוא שתה
רגע הוא בכלל גר פה
לכו לבדוק את חוזה השכירות
טוב פה כבר לא התאפקתי, פתחתי את הדלת, הצצתי החוצה וראיתי את אב הבית עומד ממש מולי - שאלתי אותו אם הכל בסדר - הוא השיב כן. סגרתי את הדלת.
עברו שוב חמש דקות, כבר הבנתי ששום דבר לא בסדר אז פתחתי שוב את הדלת, היה שם שוטר חביב ששאל אותי אם אני מכירה את המשפחה הזו. אמרתי לו כן, יש פה אמא אבא ושתי בנות, הם מאד נחמדים, הגדולה אפילו שומרת על הקטנה שלי מידי פעם.
ראית את הבחור הזה, את יכולה לומר לנו אם הוא גר פה?
אמרתי להם - אני לא רואה אותו ברגע זה אז לא יכולה לומר לך אם זה הבנאדם או לא אבל אם אני אראה אותו אני בהחלט אוכל לאשר לך את הזהות שלו.
אוקי - אני פה אם אתם צריכים אותי
תודה על העזרה השיב השוטר, סגרתי את הדלת וחזרתי לעיסוקיי.
בשעת ערב מאוחרת היינו חייבים להבין על מה כל המהומה, ניגשנו לאב הבית ושאלנו מה פשר העניין.
מסתבר שהוא מצא את אב המשפחה בחדר המדרגות בשעה עשר בבוקר, שיכור קלות ועם בקבוק אלכוהול ביד, הוא נמצא שכוב חצי ישן חצי לא מגיב ולכן הוא התקשר והזמין משטרה וטיפול נמרץ. מאחר ומדובר בבניין עם עשרות דיירים אין סיכוי שאב הבית יכיר כל אחד ואחת שגרה בבניין היה צריך לאמת האם הבנאדם הזה בכלל גר בבנין הזה. השוטרים שאלו אותו איפה הוא גר והופתעו למדי שהוא אמר שהוא גר כאן, איפה המפתח שלך שאלו - מסתבר שאין לו מפתח. רגע אולי הוא בכלל משקר וזה לא הוא שגר כאן, צריך לבדוק את חוזה השכירות ולבדוק אם הוא מופיע שם.
אבל, כמה מפתיע - רק אישתו מופיעה על חוזה השכירות. .
בסוף הוא הוכנס הביתה, שיכור.
רגע, מה עכשיו חשבתי לעצמי - לא, למה עשיתם לי את זה. עד שהספקתי להתאהב במשפחה הזו, עד שפעם אחת בכל השלוש שנים האלה אני מרגישה תחושה של שכנות טובה, ברגע אחד לקחתם לי את זה והפכתם את השכן שלי לשיכור מסומם.
אז היו לי שלושה חודשים אולי קצת פחות בהן התמוגגתי מיחסי שכנות ומבייביסיטר במרחק יריקה. עכשיו נותרתי שוב עם אותה תחושת ניכור, השלום העלוב בכניסה לבניין או למעלית.
