מפרס באהבה

יולי היה חודש מאד עמוס בבניין הדירות במרכז העיר. מידי יום לקראת שעות הצהרים התייצבו בזה אחרי זה דיירים פוטנציאלים. עברו תחילה במשרד המכירות ופגשו את הבלונדה הרוסיה - אני קוראת לה הכלבה - אי אפשר לשכוח לה את הפעם הראשונה שנכנסתי למשרדה אחרי שהות בת שבוע בעיר זרה ושאלתי לדירה פנויה. מיותר לציין שהיא סירבה בחריפות פה ואמרה שהכל מלא, חמש דקות לאחר מכן פגשתי בנציג חביב ומקסים שלא רק שהקשיב לצרכיי אלא אף הראה לי יותר מ-6 דירות פנויות בבניין.
נו טוב שיהיה....ולעניינו:
יולי חודש בו אנשים אוהבים לעבור דירות פה בעיר, מזג האוויר חמים ונעים, הקיץ בעיצומו ואנשים מחפשים את הבית שלהם לשנה הקרובה. עד לאותו יום בו הילדה הפרסיה חייכה אלי ולקטנה מבעד לחלון לא ממש הרגשתי יחסי שכנות בבניין הזה, הכל היה דיי מנוכר, שלום המום כזה במעלית ולא ממש יותר מזה. ואז דפיקה בדלת...
נוק, נוק - מי שם?
שלום, אנחנו השכנים החדשים בבניין שלכם, נעים מאד. וואו התבוננתי בבן זוגי, האם זה אמיתי - איזה יופי יש לנו שכנים, אוקי אז הם מפרס, לא ממש חכם יהיה לדבר פוליטיקה, אבל חוץ מזה הם נראים ממש נחמדים - אמא, אבא ושתי בנות. רגע, ואפילו הבת הגדולה בגיל המתאים - אולי היא תרצה לשמור על צופציק שלנו מידי פעם.
בוא נבדוק,
נוק, נוק - מי שם?
זה אנחנו השכנים (מרגיש פשוט נפלא), תהינו אם תרצי מידי פעם לעשות בייביסיטר על הקטנה שלנו, היא בת עשרה חודשים - סופר נוחה ומתוקה מתוקה (לא בגלל שהיא שלנו), בוודאי שאשמח - וכך התחיל מערכת היחסים האוהבת שלנו עם השכנים בדלת ממול.
בייביסיטר במרחק יריקת טלפון:)
אופס נגמר החלב  - רוץ לקנות היא בוכה - היי הם בדיוק פתחו את הדלת, אה..יש לכם חלב - וואוו תודה.
דפיקה בדלת הבת הגדולה מבקשת להשתמש בשואב אבק, שולחת טקסט ושואלת אם יש לי 2 ביצים לעוגה, נו זה כבר יותר מידי, אני ממש לא מאמינה שאני נמצאת בקנדה- לא עושים פה דברים כאלה...הזוי!
אבל אף אחד לא הכין אותי לבוקר הזה שחלום השכנות התנפץ לי לנגד העינים.
חודש אוקטובר, כאמור אני עובדת במשרד הביתי וצופציק משחקת לה לידי ולפתע אני שומעת מגן דויד מחוץ לחלון, מציצה מבעד לחלון ורואה ניידת טיפול נמרץ, ניידת משטרה ואת צוות הבניין. כמו כל ישראלית טיפוסית שמחתי לגלות שיש אקשן, לא שאני כמהה לאסונות רק שפה בקנדה באמת כל יום מאד דומה ליום הקודם ואין באמת משהו להתרגש ממנו.
התקשרתי לבן זוגי ואמרתי לו - בלאגן, אעדכן בהמשך איזו זקנה נפלה למשכב.
לא עברו דקות ספורות ושמעתי קולות מבעד לדלת הכניסה שלי, רצתי מלווה בצופציק הקטנה לדלת, הצצתי בחור וגיליתי להפתעתי אלונקה, צוות רפואי וצוות הבניין עומדים ממש בחוץ. וואוו מה קורה פה.
נו טוב - תקראו לי פאטתית תקראו לי סקרנית - נצמדתי לעיינית של הדלת והקשבתי.
יש הרבה דם
הוא שתה
רגע הוא בכלל גר פה
לכו לבדוק את חוזה השכירות

טוב פה כבר לא התאפקתי, פתחתי את הדלת, הצצתי החוצה וראיתי את אב הבית עומד ממש מולי - שאלתי אותו אם הכל בסדר - הוא השיב כן. סגרתי את הדלת.
עברו שוב חמש דקות, כבר הבנתי ששום דבר לא בסדר אז פתחתי שוב את הדלת, היה שם שוטר חביב ששאל אותי אם אני מכירה את המשפחה הזו. אמרתי לו כן, יש פה אמא אבא ושתי בנות, הם מאד נחמדים, הגדולה אפילו שומרת על הקטנה שלי מידי פעם.
ראית את הבחור הזה, את יכולה לומר לנו אם הוא גר פה?
אמרתי להם - אני לא רואה אותו ברגע זה אז לא יכולה לומר לך אם זה הבנאדם או לא אבל אם אני אראה אותו אני בהחלט אוכל לאשר לך את הזהות שלו.
אוקי - אני פה אם אתם צריכים אותי
תודה על העזרה השיב השוטר, סגרתי את הדלת וחזרתי לעיסוקיי.

בשעת ערב מאוחרת היינו חייבים להבין על מה כל המהומה, ניגשנו לאב הבית ושאלנו מה פשר העניין.
מסתבר שהוא מצא את אב המשפחה בחדר המדרגות בשעה עשר בבוקר, שיכור קלות ועם בקבוק אלכוהול ביד, הוא נמצא שכוב חצי ישן חצי לא מגיב ולכן הוא התקשר והזמין משטרה וטיפול נמרץ. מאחר ומדובר בבניין עם עשרות דיירים אין סיכוי שאב הבית יכיר כל אחד ואחת שגרה בבניין היה צריך לאמת האם הבנאדם הזה בכלל גר בבנין הזה. השוטרים שאלו אותו איפה הוא גר והופתעו למדי שהוא אמר שהוא גר כאן, איפה המפתח שלך שאלו - מסתבר שאין לו מפתח. רגע אולי הוא בכלל משקר וזה לא הוא שגר כאן, צריך לבדוק את חוזה השכירות ולבדוק אם הוא מופיע שם.
אבל, כמה מפתיע - רק אישתו מופיעה על חוזה השכירות. .
בסוף הוא הוכנס הביתה, שיכור.

רגע, מה עכשיו חשבתי לעצמי - לא, למה עשיתם לי את זה. עד שהספקתי להתאהב במשפחה הזו, עד שפעם אחת בכל השלוש שנים האלה אני מרגישה תחושה של שכנות טובה, ברגע אחד לקחתם לי את זה והפכתם את השכן שלי לשיכור מסומם.
אז היו לי שלושה חודשים אולי קצת פחות בהן התמוגגתי מיחסי שכנות ומבייביסיטר במרחק יריקה. עכשיו נותרתי שוב עם אותה תחושת ניכור, השלום העלוב בכניסה לבניין או למעלית. 

דירה להשכיר

בעמק יפה בין כרמים ושדות. עומד מגדל בן חמש קומות . ומי גר במגדל?
בקומה הראשונה תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל-כך שמנה שקשה לה ללכת. בקומה השניה גרה קוקיה, כל היום היא מהלכת, עושה ביקורים ,כי בניה גרים בקינים אחרים.בקומה השלישית חתולה כושית נקייה, מגונדרת.על צוואר יש לה סרט.בקומה הרביעית גרה סנאית. בשמחה ונחת אגוזים מפצחת. ובקומה החמישית גר מר עכבר. אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע. איש אינו יודע לאן ומדוע.כתבו דיירי המגדל שלט, תקעו מסמר מעל לדלת, וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר.

מערכה ראשונה, בדומה לסיפור הילדות האהוב והזכור לטוב ״דירה להשכיר״ רוצה אני לחלוק איתכם ידידי מזה שנים את חווית המגורים בטורונטו קנדה. או יותר נכון מה נותר לנו לעשות התושבים בחורף מטורף שכזה: להתחפר מתחת לפוך עם כוס קפה, מחשב נייד ופוסט בקנה. אז בואו נתחיל.
במרכז עיר תוססת בין דאונטאון לאפטאון מסתתר בניין דירות בין 13 קומות ובו מאות דיירים, לכל אחד מהם יש סיפור. לעיתים נדמה כי אנחנו גרים במגדל בבל, טיול קצר במדרון לכיוון המעלית חופן בחובו צלילים וריחות שונים המציצים מכל דלת. צרפתית בדלת אחת, פרסית בדלת השניה, בדלת השלישית כבר שומעים צלילים שמחים בספרדית, הריח החזק מגיע מזוג המהגרים ההודי. פיליפינית במסדרונות, אצלנו מאחורי הדלת שומעים צלילים של אריק איינשטין ובלי סודות. ואופס יש גם דירה בה דוברים שפה מאד מוזרה - אנגלית. אופס, טעות, אנחנו בקנדה מסתבר שזו שפה רשמית רק המיקס של הדיירים מעט מבלבל.
כמו שלכל איש יש שם שנתנו לו הוריו לכל משפחה פה יש סיפור לעיתים פשוט ולעיתים מורכב. היופי למביט מהצד הוא שהוא איננו יודע את הסיפור המלא אבל הוא נהנה להרכיב מהמעט הזה סיפורים.

היום אספר על הזוג הקנדי המשוגע או יותר נכון הבחורה הפטתית.
רובכם זוכרים אותי רווקה הוללת, הזכרון כאמור פשוט למדי מאחר ולא טרחתי להשאר יותר מידי בארץ אחרי שמצאתי את האחד שלי, אבל הזכרון חקוק לגבי מה עושים ומה לא עושים עם בחור. אחד הדברים הכי חזקים אצל הרווקה התל אביבית היא שלא משנה מה שלא יהיה היא תמיד (תשתדל, לא תמיד תצליח) תשמור על הכבוד שלה. לגבי הבחורה הקנדית - היום אני כבר לא בטוחה.
וכך היה הדבר...
בדלת מולנו התגוררו זוג צעירים, או יותר נכון עד המקרה הנל היינו בטוחים שגר שם בחור אחד שמחליף בחורות.
הבחור קנדי גינגי שמנהל בר אפלולי בדרום העיר (חשוב לציין, בטורונטו לא יכול להיות כזה אפלולי בכל זאת מפסיקים פה להגיש אלכוהול בשעה 2...). הבחור עצמו נחמד, מברך לשלום בפעמים הספורות שרואים אותו במסדרונות, אפילו חלקנו שיחה או שתים על מזג האוויר, אף אחד לא הכין אותי לבוקר הזה. (או איזה דברים ניתן לגלות על אנשים שעובדים מהבית).
אחת עשרה בבוקר, אמצע שבוע,  דלת הדירה נטרקת בקול רועם, דלת הכניסה נפתחת וריב כעוס שלא ניתן להתעלם ממנו. כסקרנית גאה רצתי מהר לעדן החלון והאזנתי.
הוא: לכי מפה כבר
היא: בבקשה, שכחתי את הטלפון בבר אתמול וגם את הארנק, אין לי כסף אין לי לאן ללכת, לפחות תן לי להשאר עד שיפתחו את הבר ואני אוכל לקחת את הדברים שלי.
הוא:נמאס לי כבר מהתירוצים שלך, תעופי לי מהעינים כבר לכי מפה.
היא: לא, לא, בבקשה - אל תזרוק אותי, תן לי להשאר
הוא: תופס לה בחוזקה בשיער ואומר לה תלכי מפה את לא מבינה את זה.
הדמעות והצעקות נמשכו קרוב לחצי שעה מתחת לחלוני. לשבריר של שניה הייתי בטוחה באיזה בחורה כונפה שמתחננת לרחמים כי זה הגבר הראשון שפתח את דלתו ואת מכנסיו למראה שלה. אבל איזו טעות, הבחורה תמירה, בלונדינית, עיני תכלת, חיוך ממיס וגזרה שגורמת לרבות מאיתנו לקנא. אני מרימה את עיני עוד קצת למעלה - את פסיכית אני רוצה לצעוק לה. תעיפי את הגינגי המכוער הזה ותתקדמי.
הזוג נעלם ואני חזרתי לעבודתי.
ואז בשעת לילה מאוחרת צעקות ליד דלת הכניסה לבית, אנחנו פותחים את הדלת לאט לאט ומציצים, שומעים צווחות
הוא: אני לא רוצה אותך יותר - לכי מפה
היא: לא, לא בבקשה אני אוהבת אותך
הוא: לכי מפה יש לי שכנים את עושה לי בושות
* השעה היתה 2 בלילה
היא: לא לא לא לא, בכי קורע לב נשמע מהצד השני של הדלת
הדלת נפתחת
אנחנו שומעים דחיפות מאד אגרסיביות מהצד השני של הדלת, גוף נשמט בברוטליות מהכניסה, הבחורה מועדת על הריצפה והדלת נטרקת. הבחור נועל את הדלת. הבלונדינית עומדת על ברכיה בחדר המדרגות ודופקת על הדלת, בבקשה תן לי להכנס, בבקשה תן לי להכנס.
כל מה שיכולנו לחשוב עליו - בבקשה תנו לנו לישון.
הדלת נפתחת לרגע וממנה הבחור משליך זוג נעלים וארנק - לכי מפה!
היא - בוכה כמו כלבה מיוחמת מעל לשעה, בוכה בוכה -עד שנמאס לה.
יוצאת מדלת הכניסה, נכנסת למזדה האפורה ונוסעת.

יומים וחצי אחר כך, חברת הובלה מגיעה לבניין ומפנה את הדירה. הגינגי צוחק איתנו - מצטער ששמעתם אותנו רבים בתקופה האחרונה, עברנו תקופה קשה, שחררתי את המשוגעת הזו.
תכלס אני לא מבינה איך בחורה כל כך יפה ואטרקטיבית מגיעה למצב כזה, מה יש באותו גנגי שגרם לאותה בחורה לרדת מהפסים.....

וזה סתם פרק אחד קטן מחוויות דירה להשכיר סטייל טורונטו.
בפרק הבא חוויה פרסית
נשיקות וגעגועים - תשלחו לנו קצת שמש....

אצלי הכל בסדר

נעלמתי קצת בחודשים האחרונים, מסתבר שכשיורדים מתחת לאפס (בטמפרטורות) גוף האדם צריך זמן לעקל את השינוי הטראומתי. נכון, יחסית החורף עשה עימי חסד - אין יותר מידי שלג, הטמפרטורות לרוב סובבות סביב האפס, השמש זורחת לה בשמים גם אם היא למעשה שקרנית זה עדין עדיף ממזג אוויר קודר ואפלולי. למדתי לצאת החוצה כשקר, וגם שממש אבל ממש ממש קר. בואו נאמר שהיום יצאתי לי לטיול רגלי בשכונה והמד טמפרטורה עמד על 3 מעלות וואוו - היה לי נעים! השמש חיממה את גבי, אצבעותי שיחקו באוויר הנעים ללא הבד הנילווה של הכפפות וחייכתי חיוך גדול. בתל אביב סביר להניח הייתי מקללת את ההוא שם למעלה, בוכה על הקור הבלתי נסבל ומתחננת לקיץ.
אז החלום הכי רטוב שלי מלבד בעלי הוא כמובן ים, שמש, בגדי ים בשלל צבעים, קרטיב לימון ושמש יוקדת - כזו שמכה בך כל כך חזק ואתה מרגיש שצולים אותך על האש - כזה קיץ אני צריכה עכשיו :)
אז כדי להיות פרקטים ולא רק לחלום על ימי שמש קסומים החלטתי בהסכמה מלאה של החצי השני שלי לחפש אלטרנטיבה במדינה חמה - כרגע רק לחופש אבל בעתיד תמיד אפשר לחלום.
על מנת לענות על כל השאלות שלכם - מה אני לעזאזל עושה פה, אני אתמצת ואומר - אני עושה את מה שעושה לי טוב ומנסה למצוא את הדרך במסלול הכי נכון. החלטתי לראשונה בחיי לקחת החלטה על החיים שלי ולהיות עצמאית, לעבוד מתי שאני רוצה ועם הלקוחות שאני בוחרת לעבוד איתם. בגדול מעולם של פרסום ומכירות עברתי לעולם של תוכן ומכירות - מה לעשות בנוסף לבניית התכנים עלי למכור את עצמי. פשוט, לא ממש...מסתבר שהמנטאליות הארגונית פה הרבה יותר שונה ממה שאני מכירה, הקצב הוא טיפה שונה לעיתים איטי מידי אבל פתאום תופס את הגל ורץ. אם בתל אביב הייתי יכולה להביע את עצמי באימייל ולשלוח ללא חשש פה אני טיפה מסויגת, יתכן ואני מתכוונת למשהו אחד והצד השני יבין משהו אחר, אמש כתבתי אימייל קצת אגרסיבי ושלחתי אותו לביקורת שניה אצל הפרטנר שלי - הוא מיד חזר אלי ואמר, סורי, ככה לא עובדים בקנדה זה אגרסיבי מידי, ככה לא תקבלי את מה שאת רוצה. אז אני מנסה להתבונן וללמוד ולעשות טעויות ומידי פעם גם קצת להצליח.
נורא קשה לנהל משרד בבית בחורף קנדי, לעיתים בא לך לצאת לסיבוב ולשחרר את הרגלים אבל קיבינימט אתם יודעים איזה פרויקט זה - כמה שכבות צריך לשים על הגוף בשביל לצאת החוצה...אז לעיתים אני פשוט מוותרת.
ויותר מהכל אני מתגעגעת לצלילים של השבת, עונג שבת זה משהו שכל כך אהבתי בתל אביב, שישי בבוקר העיר מפוצצת באנשים ופתאום בשעה שתים העיר מתחילה להכנס למוד אחר, יושבים בקפה עם חברים, צוחקים נהנים, חוזרים לשנ"צ מפנק ומשם לארוחת שישי חגיגית עם המשפחה. פה אין לי את זה, אומנם יש לי סופשבוע ארוך מאד - אני מאוהבת ביום ראשון - זה כל כך חכם לא להרוס את היום הזה בעבודה, אבל אין מה לעשות אני מתגעגעת לימי שישי, פה כולם עובדים ביום הזה, אווירת הקודש נעלמה ממנו כליל. גם הארוחות המשפחתיות האלה חסרות לי כל כך. יש משהו בלהתלבש ולהתארח ולצחוק ולשחק עם האחיינים ולקשקש עם האחים שלי. יום שישי פה נהיה אצלנו כמו עוד ערב רגיל, יושבים יחד - אוכלים ארוחת ערב, צוחקים, רואים טלוויזיה, יוצאים, מתפנקים בביחד. אבל הביחד הזה, זה ביחד כנגד כולם. אף פעם לא הייתי חלק ממשפחה גדולה, אבל משפחה של שניים זה הכי קטן שאני מכירה.
למדתי שליהדות יש צבעים מרהיבים - רק לא במדינת ישראל, זכיתי להכיר קהילה משגשגת ואורתודוקסים רבים שעובדים למחייתם ולגמרי מצליחים, וזה גורם לי הרבה פעמים לחשוב מדוע במדינת הקודש זה לא יכול לקרות. בארץ סלדתי מהדת, היום אנחנו מדליקים נרות, אני יושבת בחברת אנשים ולא מאמינה כמה יהודים יש בעיר הזאת, והכרטיס ביקור הזה שאני יהודיה ומישראל פותח לי דלתות, מפתיע, לשמחתי טרם נתקלתי באנטישמיות.
נורא קשה לכסות כל כך הרבה חוויות בפוסט קצר שכזה, אז אולי במקום לנסות לתמצת את התקופה פשוט אתחיל מחדש, בלי הסברים, כמה למה ואיך - אני פשוט חוזרת - חוזרת אליכם, חוזרת לכתוב

זוכרים את הקשה בלחם...

מתי היתה הפעם האחרונה שמצאתם את עצמכם בוכים באמת, בכי חסר מעצורים, כזה שיוצא לכם עמוק מהבטן, מתגלגל כזה שאתם לא מצליחים להפסיק את רצף הדמעות - מתי באמת?
ביום שני האחרון זה קרה לי, התחלתי לבכות ומשום מה זה נראה לי התחלה של עונה - בואו נקרא לה עונת הדמעות.
אחרי חודשים של אופוריה - עזיבה של מדינה, חזרה לזרועות אהוב רחוק, הצעת נישואים חלומית, התאקלמות, מעבר דירה, בילויים, עכשיו אני מתחילה להתגעגע. "למה את כבר מתגעגעת" - זה בטוח מה שאני הייתי שואלת את החברות שלי שחיות בניכר, היום אני יודעת שבדיוק לזה אני מתגעגעת. אני  מסתכלת על הטלפון הדומם שלי ומתרגשת בכל פעם שהוא משמיע קול - זה קורה בערך פעמים בשבוע - אני משתוקקת כל כך לשיחות הפטפטטת עם החברות שלי - אני רוצה לרכל, אני רוצה לצחוק ואני רוצה כל כך לשתות איתן קפה או סתם לשבת ולבהות במסך המחשב - אבל יחד. אני מתגעגעת לקולות של הילדים - אבל אלו שקשורים אלי באופן אישי, אני מתגעגעת לאחיינים הקטנים שלי, שלושה במספר - לארוחות שישי המפנקות, למשחקים בחצר, בסלון ובחדר השינה, לקצב הגדילה המסחרר שלהם ולחוויות היומיומיות. אני מתגעגעת למשפחה שלי.
סופשבוע האחרון היה סופשבוע של חג - מה שאומר לונג וויקנד - החלטנו להתפנק והדרמנו לארצות הברית לביקור משפחתי, או ליתר הדיוק הייתי חייבת להכיר למשפחה שלי את הרכש המוצלח. נסענו לפנסילבניה ובילינו בקוטג המשפחתי, היה בעיקר מרגיע ושקט אבל גם דחפנו טיפ טיפה שופינג בשביל לקנח את הטיול כמו שצריך. הדרך חזרה הביתה היתה ארוכה מידי, המזגן ברכב קירר מידי ולפתע השמים פתחו את השערים וממטרים של טיפות ירדו עלינו מכל כיוון - זה כאילו השמים בכו גם בשבילי.
כשהגענו למעבר הגבול הופתענו ושמחנו על התנועה הדלילה וכבר ראינו את הבית שלנו בצד השני של הנהר, ואז הצגתי להם את הדרכון הכחול שלי, אותו אחד שכשנכנסתי למדינה לא טרחו להחתים לי אותו. ואז החלו השאלות...וביקשו ממני לצאת, בעוד מועד הורדתי את טבעת האירוסין שמאמי נתן לי והחבאתי אותה עמוק במגירה במושב הקדמי. כששאלו אותי לקירבה שלנו אמרנו שאנחנו בני דודים ושאני מטיילת בקנדה, למה את נמצאת פה כל כך הרבה זמן היא פערה את פיה, מה את לא עובדת, עניתי לה בקול מגמגם שאני עצמית - שאני עסוקה בכתיבה ושבחרתי לצאת את גבולות מדינתי ולטייל כי אני פשוט יכולה. היא הביטה בי ואמרה לי טוב - אני אאמין לך..תודה באמת סיננתי בשפתי, ואז היא הוציאה את החותמת וציינה תאריך ליד מקום החתימה שאומר שבתחילת דצמבר זה יהיה הזמן שלי לעזוב.
הסתובבנו וצעדנו חזרה למכונית
נכון, עוד לא התחלנו את תהליך ההגירה המסודר והטפסים מחכים פה על הדלפק להגשה - אבל בהחלטה משותפת החלטנו לחכות עד אחרי החתונה בישראל, הרי מרגע הגשת הטפסים אני לא אוכל לצאת את גבולות המדינה משהו כמו שנה. א הניע את הרכב והתחיל לנסוע, ואז במרחק בטחון ממעבר הגבול, התחלתי לבכות, בכי חסר גבולות, בכי הסטרי ששום דבר לא מסוגל לגרום לו להיעלם. ו-א' מתבונן בי, אבוד, והשאלה הראשונה שלו "מאמי, מה, תרגעי, מה את רוצה לחזור לישראל..". זה הרי לא קשור לחזור הביתה, הקושי נובע מהעובדה שבפעם הראשונה הסיטואציה לא בשליטתי, אני פה כי אני אוהבת אותו, באתי אחריו מתוך החלטה אבל אני לא רגילה להיות "אסורה" במקום מסוים או לא חוקית. אני רוצה כבר להיות רגועה בקשר למקום שלי, פתאום אני מרגישה לא שייכת לשום מקום, אני לא שיכת לישראל, אין לי באמת מקום לחזור אליו לפחות לא בשלב הזה, הצלחתי לבנות לי בית חם ונעים פה בטורונטו, אבל אני צריכה לשמור על העובדה הזו בשקט - אני הרי סתם תיירת - אסור לי לגור פה, אסור לי לעבוד פה. התחושה הזו מזכירה לי את התחושות של עובדת זרה - נכון אומנם אף אחד לא מעסיק אותי שלא כדין אבל עדין יהיו אלו שיערערו על היותי פה.
אני לא רגילה לשמור על פרופיל נמוך, אני רגילה לקפוץ ולהתבלט ולחייך המון, אבל שקשה לי בלי שאף אחד רואה אני בוכה.
אני בוכה כי הקיץ מסתים, כי מתחיל להיות לי קר, אני לא יודעת איך להתלבש לחורף, תמיד אני מתלבשת מעט מידי, קצר מידי ולא מתאים. התחלתי גם לחפש מעילי חורף - פתאום אני חושבת על דברים אחרים שהם לא יופי במעיל - ווואו

זה היה רצף של מחשבות וגעגועים לבית הקודם שלי, למשפחה האהובה שלי ולחברות ולחברים שלי.
תהיו סבלנים יהיו פה הרבה פוסטים מתגעגעים, אבל נקודה לסיום - למרות כל הקושי, זו התקופה היפה בחיי - מעולם לא הייתי מאושרת כל כך.

בסה"כ רציתי לחיות עם הבחור שאני אוהבת לתמיד - אתם בחרתם לקרוא לזה חתונה!

אני חייבת להודות הפעם האחרונה שחלמתי על שמלה לבנה, זר פרחים ושובל היה לפני יותר מעשרים שנה, אי שם בשנת 1989 בעודי תלמידת כיתה ו' הייתי מסתכלת בסרטים הרומנטים ובוכה מהתרגשות, בחנתי את השמלות הלבנות המתנפנפות האלה והלב שלי כאילו נדם - וואוו - כן, חשבתי הפסגה הזו היא בהחלט הגשמת חלום.

ואז אבא שלי הלך לעולמו והפסקתי להאמין ברומן הרומנטי, התחלתי לכתוב שירי דכאון בעיקר על אהבה נכזבת, שברון לב ועזיבה, אמרתי שאם הגבר מספר אחד, קרי, אבא הולך, כל אחד סביר להניח ילך בדרכו, וכך חלפו להן כל שנות העשרה בחשיבה המעוותת הזו של - לא מגיע לי, עדיף לא להתאהב, עדיף לא לשבור את הלב. כשהתבגרתי וסיימתי את הצבא חוויתי את המערכת יחסים הזוגית הראשונה שלי, מערכת מלאה פגמים ושברים אבל אני חשבתי שזו אהבת אמת, לפחות לאורך כל השנתים האלה שהחזקתי בכוח את הזוגיות הזו. כשהחברה הראשונה שלי התחתנה הייתי בת 22, צעירה ומלאת אמונה באהבה - התבוננתי בבן זוגי וחיכיתי שגם הוא ירד על ברכיו ויבקש את ידי - אבל זה לא קרה. הטיולים ברחוב דיזנגוף, חיפוש השמלה (לחברה), ההתארגנות וההתרגשות, הציפיה...אני חושבת שזו השנה היחידה בה רציתי גם אני להיות כלה. ראיתי לנגד עיני את הטקס, את הרכב המקושט ואת שלושת השמלות שאני מתכוונת להחליף במהלך הערב, למרבית ההפתעה לאורך כל הדרך לא ראיתי את החתן - כן בחלומות הוא לא היה שם. לאחר שנתים וחצי של זוגיות חסרת משמעות, סיימנו את המערכת יחסים הזו, שנה מאוחר מידי.
שנתים לאחר מכן על מנת להשקיט את האמא ההונגריה שלי, הדפסתי לה כתבה מאחד מהמדורים בווינט, בכתבה דיברו על קבוצה של אמריקאים שאינם רוצים ילדים, אמרתי לאמא - את רואה, למה את בלחץ, יש לי יותר כסף פנוי לממש את החלומות שלי - את התשוקות שלי, אני חיה עבור עצמי ולא עבור אף זעטוט צווחני שצריך להחליף לו מידי פעם חיתולים. מיותר לציין שכשהשנים חלפו האמירה הזו היתה רק תירוץ להסתיר את הכמיהה האמיתית לאהבה ומשפחתיות.
אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים בקרחנה התל אביבית, מלבד העובדה שאתה נהיה סקפטי בכל מה שקשור באהבה, אתה נהיה הרבה יותר ריאלי ורציונלי לגבי חלומות. כשעברתי את הקידומת 3 החלטתי שאין מצב בעולם שיראו אותי ככלה מסורתית - אני, שחיכתה 5 שעות מחוץ לחנות הלונדונית לקנות נעלי גימי-צו', אני שתפרתי במיוחד שמלה ליום הולדת שלושים, ששכרתי כל פורים תחפושות במאות שקלים - אני, שיר רוטמן אומרת בגלוי - לדעתי כלה אחרי גיל שלושים היא קצת פאטטית, מוזר לי לשים על עצמי שמלה לבנה, לצעוק לעולם אני נסיכה - בחיאת אני כבר לא ילדה קטנה, אפילו לא עלמה צעירה - אני אשה, אישה אמיתית, כל חלק בי צועק בשלות ובגרות - לא בא לי לשחק בסיפור סינדרלה, אני חיה את החיים האמיתים, אני כבר לא ילדה.

ואז הרגע שלי הגיע, א' נכנס לי לחיים בבוקר אחד שטוף שמש במאי שנה שעברה, הוא נחת לי ישירות ללוז העבודה, פיניתי עבורו פגישה בלוח שנה, לאט לאט ביטלתי תוכניות אחרות, פיניתי מדפים וחיבקתי אותו לחיקי - הנה הגיע האחד המיוחד בשבילי. כשאמרו לי שזה יגיע את תדעי - לא האמנתי, הייתי נואשת מידי להאמין שיכול לקרות משהו כל כך נפלא ומופלא ואמיתי, אבל מהרגע שהוא נכנס - הלב שלי כאילו נעצר, מחק את כל מה שהכיר מהעבר - החל לדפוק בקצבים לא הגיונים וכל כולי קרא להיות איתו, כשעברנו לגור יחד לא היתה מאושרת ממני, פתאום יש סיבה לחזור מהר הביתה כי יש מישהו שם שמחכה לך, פתאום השהיה במטבח הופכת לבילוי, הקימה בבוקר הופכת לכואבת למדי - וואוו כמה כיף. ואם כל הכיף הזה לא הספיק אז הגיע אותו רגע מיוחל ש-א' שלי ירד על ברכיו וביקש את ידי - כל כך הופתעתי מההצעה המרשימה שבכלל לא הצלחתי לדבר - וכן רציתי לצעוק...אבל לחשתי כן כן, אני שלך.

וכאילו כל הדרמה הזו לא הספיקה, פתאום אני כלה - או כלה עתידית ועכשיו יש לי משימות ולוחות זמנים, ודיאטות מטורפות ומה לא- אני כלה מה שאומר צריך להרים אירוע....קדימה...
אז החלטתי לנסות להרים אירוע בשלט רחוק - אני גרה בקנדה אבל המשפחה והלב נמצאים בישראל, אז מכאן יוצא שאת החתונה הזו אנחנו נקיים בתל אביב. רבים וטובים האנשים שעזרו לי לבדוק - מחירים, ספקים, צלמים, שמלה, איפור, טבלאות אקסל, רווח לעומת הפסד - איזה פחד, איזה כאב ראש, רשימות מוזמנים, סידורי פרחים. רגע, הכלה רוצה לרדת - שניה תעצרו את הרכבת אני צריכה אוויר, אני נחנקת.

רציתי חתונה קטנה של מאה איש, אתם בארץ קראתם לה חתונת בוטיק - מספר אנשים מצומצם, העלויות גבוהות מה שהקפיץ לנו את מחיר המנה לאזר ה-600 שקלים, בחיאת אני לא משלמת 600 שקל לראש בשביל רבע עוף!  לזה תוסיפו את מחירי הטיסה לארץ מטורונטו, ירח דבש ואת העובדה שאנחנו רוצים בעתיד הלא רחוק לרכוש בית ולחשוב על הרחבת המשפחה, אוקי רוצים אירוע - אבל לא בכל מחיר. אז נכון מעולם לא היה לי את החלום הזה של באמת להיות כלה, אני מעדיפה לחיות כמו נסיכה בחיים האמיתים ולא בארבע שעות בהן אני אמורה להיות דחוסה בתוך שמלה שיכולה במקרה הטוב לגרום לקשיי נשימה. היו שאמרו תיקחו הלוואה, היו שאמרו בטח תכסו עלויות, מקסימום תיכנסו למינוס, אבל אנחנו לא רוצים להיות במינוס. אני מסתכלת על הבן זוג המופלא שלי ואני מתרגשת מהעובדה שאני הולכת לקום לצידו מידי בוקר לאורך כל השנים הבאות שלנו - אני מרחיקה לכת בדמיוני על איך יראו החיים האלה, על הדברים האלה אני מעיזה לחלום על החיים באמת- על החוויות וההתרגשויות ולא על טקס מטופש שנעלם אחרי 4 שעות ומה שנותר ממנו זה סרט וידיאו שאף אחד לא טורח לראות.
אחרי שכל התובנות האלה עלו לי חזר החיוך לפני, נכון המשפחה עדין חשובה לנו מאד, אז אנחנו מגיעים לארץ וחוגגים איתם, אבל אני לא קוראת לאירוע הזה חתונה -אני קוראת לאירוע הזה חגיגת התחלת החיים, בטקס הקידושין שנקיים ברבנות בירושלים אנחנו נהיה עם המשפחה המצומצמת שהכי קרובה אלינו, אנחנו נתחייב אחד לשניה לחיים משותפים, יחד נצא למסע של גילוי הזוגיות שלנו, יחד נרחיב את המשפחה שלנו - יחד נבנה את עצמנו לשלם יותר גדול ממה שהוא היום.
אז יהיה לנו רבי ונחליף טבעות אבל אף אחד לא ינגב חומוס תוך כדי הברכות (אולי חוץ מהחתן - הוא הרי הצהיר בגלוי שאוהב אותי יותר מחומוס), לאחר מכן נמלא את הקיבה בארוחה מפנקת עם המשפחות שלנו. ונתחיל את חיי הנישואים שלנו בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שיראו החיים שלנו - אמיתים, פשוטים לא ראוותנים מידי עם מלא אהבה וחיוכים - כי זכינו למצוא את הנפש התאומה שלנו לכל החיים.

ולכם חברים יקרים אל פחד - אנחנו מחפשים בר/ מועדון להרמת כוסית בשבוע החתונה - המיקום יהיה באזור תל אביב פנוים להמלצות.... (לגבי החגיגה הקנדית תנו לסגור את העסק בעיר הקרחנה האמיתית אחכ נחשוב על כל השאר).

אין כמו פגישה ראשונה עם כפות הרגלים

אחרי כמעט חודשים בצפון אמריקה אני מרשה לעצמי לחבוש את מגבעת מבקר האופנה וקצת לתת ביקורת לכל מה שקורה פה מסביב. מעולם לא אמרתי שהבלוג שלי הוא בלוג אופנה, מעולם לא כתבתי על אסונות - אבל אסון כזה יהיה פשע לא לתעד.
החלום של כל אישה במאה העשרים ואחת או לפחות של אחת מיוחדת במיוחד, הוא ללכת לאיבוד בסטודיו מלא זוגות נעלים, עדיפות כאמור לזוגות משובחים של גימי ושל פראדה ועוד רבים ודומים להם.

אין שום דבר נחמד בתחבורה ציבורית, מסריח שם למטה, צפוף, לח ואתה רק רוצה לצאת החוצה לחופשי, אבל אולי בעצם יש דבר אחד נחמד ונעים בתחתית פה בעיר, אני מוצאת את עצמי מסתכלת סביב וקולטת את ההרכב האנושי שמייצר את העיר הזו למה שהיא באמת - קיבוץ גלויות. בשעות הבוקר המוקדמות אני רואה את האנשים יוצאים במרץ לעבודה, טיפה יותר מאוחר הסטודנטים נוסעים לאוניברסיטאות ולקראת אמצע היום אלו השעות של האנשים החופשים באמת - כמוני, אלו שלא מחוייבים למסגרות ועושים כל מה שטוב בעינהם.
אז בכל טווחי השעות האלו התחביב הגדול שלי הוא להסתכל על האנשים, לבחון אותם מבעד למשקפי השמש הענקים שלי ואף לתת להם נקודות. לצערי, למעלה מתשעים אחוז מהקהל פה בטורונטו לא יודע אופנה מה היא. הלבוש סטנדרטי מידי, אין אף נועזות בלבוש, גם ההתאמות הן בנאליות מידי - ברור שהחולצה הזו עשויה להתאים לחולצה הזו - אבל למה לא לצאת מהקופסה.
ויש גם את העלובות האלה שלכאורה מתלבשות מאד יפה למשרד, אבל הן שוכחות להעיף מבט רציני על הנעלים אותן הן נועלות. הנעלה לדעתי זה המפתח להופעה שלנו - הנעלה, טיפוח כף הרגל, ציפורנים מטופחות - זה א-ב!! בננות... כל הפוסט הזה נכתב בשל החלחלה שקיבלתי למראה הבחורה היפה וארוכת הרגלים שנעלה לרגליה נעלי עקב שכבר ידעו ימים טובים יותר, העקב היה חצי אכול, הצבע מתקלף והמראה הכולל שזה ייצר עבור אותה בחורה היה מראה של הזנחה.
נכון - נהוג לומר תסתכל בקנקן ופחות באריזה - אבל כמו שכולנו זוכרים - אין על פגישה ראשונה, לחיצת יד ורושם ראשוני, זה לא משנה איפה אתה עובד וכמה כסף אתה מביא בסוף החודש, יש מספיק אלטרנטיבות להזנחה פושעת.

בבקשה חברותי - נצלו את הדקות הללו להסתכל בארון הנעלים שלכם שימו בצד את הבלאי שדורש תיקון, זירקו את הזוגות שכבר אבד להן הפוטנציאל להיות ראויות לנעילה והעריצו את אותן זוגות שמשנות לכן את היום.
או שיהיה שבוע טוב בהנעלה ראויה

ואיזה כיף - הנעלים שלי הגיעו לקנדה !!! עוד שבוע אצלי בארון

Open new business

מאז ומעולם היה לי את החלום לצאת לעצמאות שלי, בלי מחויבות לאף אחד, לקום מתי שבא לי, לעבוד מבתי קפה ולפעמים מהמיטה, לא לרוץ כל שניה עם העקבים מחדר לחדר ומפגישה לפגישה, אבל בכל 12 שנות העבודה שלי כאדם בוגר לא מצאתי את האומץ לקום ולעמוד עם המציאות של פתיחת עסק ועמידה ברשות עצמי. אם המעבר לקנדה, ובשל העובדה שלוקח כמה חודשים עד שמקבלים פה אישורי עבודה אזרתי אומץ והתחלתי לגלגל רעיונות לפעילות, כך נולדה החברה החדשה שלי שכרגע מתמקדת במתן שירותי מדיה חברתית ובעתיד אלוהים גדול לאן הרוח תנשוב ולאן אפשר עוד למנף את זה. 
תהליך פתיחת עסק פה הוא דיי פשוט ולוקח מספר דקות, הסוגיה הקשה היא מציאת שם ומציאת רואה חשבון. לגבי סוגית השם אתם מוזמנים להציע פה הצעות (תזכרו מדובר בפניה לקהל הקנדי ולא לקהל הישראלי), לגבי מציאת רואה חשבון הסוגיה כבר מתחילה להיות יותר מורכבת. 
בשבת האחרונה שמענו בעצתו של חבר קרוב, אומנם חבר קרוב של א', אבל מרגע שעברתי את הגבול הקנדי אני מתייחסת לכל חבר טוב של בן זוגי כחברי הטוב ביותר - אז אייל אני מקווה שתעמוד בלחץ, הונגריות מאד דורשניות במערכות היחסים שלהן. עצתו היתה כזו - יש לי איש מקצוע מצוין עבורך, הוא הביא לי החזרי מס מצוינים - את חייבת ללכת. אחרי הצעה כזו, מי אנחנו שיכולים לסרב. א' תיאם לנו פגישה ובשעת צהרים יצאנו לדרך.
הנסיעה בכבישי טורונטו והיציאה מהעיר מהווים עבורי סוג של טיול, כבישים חדשים, גדולים מרווחים, נהגים הרבה יותר רגועים ממה שאני מכירה, מלא ירוק בכל פינה, אני רגילה לכבישים צרים וסואנים, עקיפות לא צפויות מימין, וחום מטורף שהופך את כל אזור גוש דן לצהבהב. אם ככה אפשר לומר שהנסיעה לBRAMPTON בהחלט עברה בנעימים. 
הגענו לכתובת של רואה החשבון, יצאנו מהרכב, וצלצלנו בפעמון הדלת. איש זקן, כחוש מימדים פתח לנו את הדלת הצדדית, לצידו עמד איש כבד מימדים וכהה עור שהיה עסוק בפעולת שטיפת כלים. מן הטבעי שאכנס ישירות לבית, עד שתיקנו אותי על טעותי, מסתבר שזה הבית של האדון בשחור, הזקן הקטן גר שם למטה - במרתף... מה כבר יכול להיות במרתף חשבתי לתומי, חצי מהעיר הזו חיה במרתף. טוב ירדנו למטה, חשכו עיני, מטבעי אני אדם נקי, א' יבוא ויטען שאדם נקי אך מבלוגן והצד איתו, אבל אני אדם נקי. מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של זוהמה - הדבר הראשון שראינו זה את החתול של בעל הבית, על פניו חתול פרסי יפה, כשיורדים לפרטים מגלים חתול קרציה שנדבק לך לברכים, מחכך בך את ראשו ומבקש קירבה. במבטי על הרצפה קלטתי את המרצפות המלוכלכלות בשאריות מזון, גדלים של אבק בכל כיוון, שערות מראש בעל החיים עוטפות כריפוד את כל מה שהיה שם בדירה הזו.
אם חשבתם שהיה לנו נוח לשבת שם אתם טועים, נכון, הוא נתן לנו הדרכה בסיסית על איך פותחים עסק, מה השלבים, אלו דברים צריכים להכין מבחינת מס, אבל אני חושבת שהעיצה הכי גדולה שהיתה שם - מלבד זו הברורה שאם מתעצלים מגיעים לעובש ורפש בכל פינה, שאת החתולים אני אעדיף להשאיר בבית אחר - מה לעשות אמיתית איתכם מעולם לא הייתי יותר מידי מחוברת לחיה הזו. 
כשצעדנו מחוץ למפתן ביתו של רואה החשבון המטונף חשבנו שהשארנו את הגועל מאחורינו - אבל אתם יודעים איך זה, לפעמים מי שרוצה בקרבת אנשים יפים פשוט עושה זאת ללא הודעה מוקדמת - הוא פשוט נדבק!
ברכב החלפנו חוויות ובעיקר נגעלנו, ואז לרגע אחד קטן הבטתי למטה לכיוון השמלה המתנפנפת שלי וקלטתי שהזוהמה נצמדה אלי בדרכי חזרה הביתה. צרחות נשמעו ברכב, א' היה מבוהל, אומנם הוא גבר גבר עד שזה מגיע ללכלוך ואז כל הפולניות שלו יוצאת החוצה. 
כשהגענו לאייל כבר לא הייתה ברירה אלא לשאוב אותנו בעודנו עומדים, אם זכיתם לראות זוג מטורף בטורנהיל שואב אחד לשניה את התחת וחבר צמוד עומד בתדהמה מופתע, אז כנראה ראיתם אותנו. 
אז יאללה תפיצו תבשורה ושימו לב מה לשאול את החברים בקשר לאנשי מקצוע - אולי זה דווקא חכם שהמשרד שלי פה בפינת רחוב Young  בסניף Starbucks.