בחינות

לפני שמונה שנים, לכשסיימתי את התואר הראשון שלי סיננתי מתחת לשפה, אין מצב שאתם תראו אותי מגיעה שוב לקמפוס הזה, אז נכון למסדרונות המכללה למנהל לא הגעתי אבל לפתע פתאום נחתתי לתקופת בחינות בקמפוס שיאים. לכאורה בכל סיטואציה אחרת, הייתי נהנית ממנה, אבל עכשיו - בחיאת, מה בחינות עכשיו..

מסתבר שלהחזיק במשרה מלאה, מערכת יחסים מהצד השני של העולם, מסגרת קבועה של אימוני כושר שבועיים ולימודים - קיבינימט מה עשיתי לעצמי, זה לחלוטין לא פשוט - אפילו לא קצת.

חברה טובה שלי לימדה אותי פעם שאין מה לעשות החיים זה הימור, היא תמיד ניגשה למועדי א' תמיד אמרה שהיא לא מוכנה לבחינה ולרוב הייתי שומעת ממנה על מועד נוסף שהיא פשוט מוכרחה... אז בראשון האחרון ניגשתי לבחינת תורת הענף מתוך ידיעה שאני מגיעה לבדוק מה הולך להיות במועד ב.

התישבתי לי בבחינה, וקראתי לי את השאלות ומה שעבר לי בראש היה - למה אין פה ספסל שיהיה אפשרות לעשות עליו את התרגילים, פתאום השרירים התבלבלו לי, השמות של התרגילים, ההגדרות - הכל נהיה לי סלט ירקות בראש ולא מהסלטים הטעימים שחוויתי :)

כשאני חושבת על זה נגלית לעיני השיחה הראשונה שאיתי זיו עשה לנו טרם ההרשמה לקורס - בהתחלה זה היה נראה לי מגוחך, בחיאת כמה הוא יכול לחפור על: אינטנסיביות, לחץ, בחינות, חומר רב - היום אני יודעת שהיה הרבה אמת במילים שלו וגם לי שהספורט נעשה אצלי לדרך חיים, שגרה ואהבה גדולה אני מוצאת את עצמי, מתאמנת פחות, לומדת חלקית ונשאבת לשגרה.

ובאווירה זו שהאהבה הגדולה שלי שבה הביתה, אני מתפנה לעיסוק החשוב שלי - הלמידה, אין מה לעשות בשביל להצליח צריך להתאפס, צריך לשנן וכמובן להתאמן. אז עכשיו כשמאמי בבית, ואחרי שחוויתי מועדי א, זה הזמן לגשת למועדי ב ולהפציץ

שלכולנו תהיה תקופת בחינות מוצלחת

לקום איתו

לפני שנה אם מישהו היה אומר לי שאני אמתין 86 יום בגעגוע אינסופי עבור אהבת חיי הייתי מנפנפת אותו לכל הרוחות - וזה ציטוט מאיך שאמא שלי היתה מגדירה את מערכות היחסים שלי עם גברים במהלך רוב שנות חיי. היום אני מוצאת את עצמי מתרגשת, הספירה צועדת בצעדי ענק ואני קרובה אל מאמי שלי יותר ממה שיכולתי לדמיין.

מסתבר שלהחזיק מערכת יחסים בשלט רחוק זה עסק לא פשוט הכל סובב סביב השיחה היומית, הסמס, המייל הארוך, הגעגוע והכמיהה להיות שוב יחד. געגוע שאוכל אותך מבפנים ויש רגעי שבר קטנים כאלה שאני פשוט נותנת לדמעות לרדת מעצמן והן יורדות להן בכל הכוח.

השם של הפוסט הזה הוא לקום איתו מאחר ואני חושבת שיש משמעות מאד עמוקה לקימה של אדם בבוקר, היותנו יצורים חיים מלאי תשוקה ורצון לאהבה, אין כמו לקום בבוקר בתנוחת כפית עם החצי השני שלך לצידך. ולכן אני בספירה לאחור

נותרו עוד שבועים

שמישהו יעזור לי להזיז את הזמן .....

בנעליה

כשהייתי קטנה הייתה לי אמא - אמא ענקית, לא במימדים אלא ענקית ברוחב הלב, ענקית באהבה ופשוט ענקית בלהיות אמא. באותה תקופה היה קשה לי להעריך את עוצמת האהבה, אפילו חשתי לעיתים זלזול, כי הרי מה הבנתי בעומק הדברים באמת, בסה"כ הייתי ילדה בת 16 שניסתה להתמודד עם העולם הגדול.
הזכרון הראשון שלי מאמא, הזכרון העוצמתי הוא טמון עמוק בסניף בנק הפועלים ברחוב חיים עוזר בפתח תקווה, אבא נפטר לפני עשרים שנה, אני הייתי ילדה בת 13 והתלוויתי לאמי בביקור בבנק. באותו ביקור זכור לי שאמא שאלה אותי שאלות, מה נראה לי צריך לעשות עם זה ועם ההוא - ואני חשבתי לתומי - בחיאת אני רק ילדה בכיתה ז מה לי ולעקרונות החיים.
אמא שלי העריצה אותי מהיום שנולדתי, רק בתקופת הטיפשות המאוחרת למדתי להבין עד כמה כל עצה שהיא נתנה לי הגיעהמהלב, הגיעה מהנשמה. אמא היתה למעשה החברה הכי טובה שלי ואני הייתי החברה הכי טובה שלה.
לפעמים כעסתי עליה, כי רציתי שהיא תהיה פחות כמו אמא ויותר כמו חברה טובה, היא כל הזמן אמרה לי כמה אני יפה, יש מצב שבגלל שזו היתה אמא שלי הפסקתי להאמין ורק בשנים האחרונות אני מסתכלת על המראה ומחייכת. בתקופת הבחינות בלימודי התואר הראשון כעסתי עליה שהיא לא העירה לי שאני אוכלת יותר מידי, יום אחד אני לא אשכח היא אמרה לי - בת שלי כמה את יפה ואני מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון וצווחת עליה שאיך היא יכולה לומר שאני נראית נפלא שעליתי 12 קילו בשלושה חודשים, שאני יוצאת מהבית רק עם טריניג שחור כשהאהבה הכי גדולה שלי היתה מאז ומעולם לאופנה, שרע לי ונמאס לי ואני רוצה להיעלם.
ככל שהתבגרתי למדתי לקבל אותה, לקבל את הטוב שבה ולשמר אותו בחיי, למדתי להעריך את הקפה עם הרוגלך, למדתי להעריך את הדובוש המדהימה שלה ולמדתי אותה. היום, כשאוטוטו יחלפו חמש שנים אני עצובה - עצובה מכל החוויות שעברתי בשנים הבוגרות שלי שהיא לא היתה שותפה להן.
הייתי רוצה שאמא תלווה אותי בבנית הקריירה, בהגשמה העצמית ובהצלחה. הייתי רוצה שתצטרף אלי לטיול בפארק או לביקור בתאטרון, לעיתים בלילה אני חולמת שאנחנו נפגשות לקפה הקבוע ומרכלות על כל היופי שיש בעולם וכמובן בוא לא נשכח את כל הבלאגן והרעש שיש מסביב, היום כשאני כבר לגמרי אשה בזכות עצמי אני רוצה את אמא לצידי - בעיקר כחברה.
היו המון ציוני דרך שהייתי רוצה שהיא תהיה חלק בהן - הרכב הראשון שהחזקתי בזכות עצמי, השיפוץ שעשיתי בבית, הפעם הראשונה שהופעתי בטלויזיה, והפעם השניה, החיבור העמוק לספורט, שינוי הקריירה וכמובן הייתי נורא רוצה שתכיר את הבן זוג שלי, שגם היא תשמח שיש מישהו ששומר עלי ועושה אותי מאושרת. לפעמים אני מרגישה שהפסדתי את החברות האמיתית שיכלה להתעצם בשנים האלה.
בחיים יש תתחושה הזו שילד יעשה המון על מנת לרצות את הוריו, זה מצחיק, אבל גם במוות כל דבר שאתה עושה חופן בתוכו הרצון לרצות אותם, לגרום להם לחייך מלמעלה.

כחלק מהבגרות והקבלה העצמית החדשה שלי וכמתנה למאמי שלי הרמתי הפקת צילומים, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא רוצים להיות דומים להורים שלנו, התמונות האלה רק המחישו לי את קוי הדמיון, העינים של אמא קופצות לי מבעד לפנים שלי - אולי היא לא כאן, אבל היא לחלוטין איתי. אמא כיף לי להיות יפה כמוך, מתגעגעת

מאמי מזל טוב!!!!

מאמי שלי היום בן שלושים ושלוש - נגמרו הבדיחות לחצי שנה הקרובה שאני יותר מבוגרת, או במילים שלך בשלה..
הנה לך מאמי אתה בן שלושים ושלוש תתמודד...

כנראה מי שמכוון את לוחות הזמנים שם למעלה החליט שלא נהיה יחד ביום ההולדת המשותף של שלוש כפול שלוש, אני לא שוכחת את שיחת המזל טוב שלך לפני קצת פחות מחצי שנה, תפסת אותי בעודי מטיילת בויקטוריה סיקרט בשדרה החמישית. אני תוהה באיזה סיטואציה אני אתפוס אותך עוד כמה שעות :)

תחשוב כמה כיף לך, אתה חוגג בטווח שעות רחב למדי - היום הולדת שלך מתחיל בחצות שעון ישראל - כבר הרווחת שעה והוא נמתח עד 7 בבוקר יום למחרת כשחצות הליל נופל גם בצפון אמריקה - תחשוב מה אנשים נותנים בשביל 28 שעות יממה.

אז מתוק שלי, תמיד אמרתי שיום הולדת זה רק תאריך, אבל אין כמו לחגוג את היום הולדת עם חברים טובים. מאחר שהרעיון הראשוני של להטיס את כולם ללאגוס נפל - לווא דווקא בגלל המחיר - אני הייתי מוכנה לשלם. :)
חשבתי שיהיה נחמד לרכז את כולם במתחם החביב עלי - פייסבוק
אז קבל את שלל ברכותנו
אוהבים אותך
החברים


- תודה מיוחדת לאייל - שקיבל בהבנה חפירות מבחורה שלא פגש מעולם, עשית עבודה נפלאה.
- תודה לכל החברים
- מתנצלת על ההצקות אם היו מטעמי

היום בו החלטתי להתחיל לאמן

כשאתה חושב שהבלתי אפשרי אפשרי וכשאתה מצליח לסמן וי על המטרה אתה יודע שהשמים הם הגבול, בדיוק ככה הרגשתי בקילומטר האחרון של חצי מרתון עין גדי לפני פחות משנה. היו לי דמעות בעינים - לא האמנתי, שאני,הפדלאה, זו שלמכולת לוקחת את המכונית - אני התחלתי לרוץ, אני מסיימת מירוץ, והתוצאה שלי מפתיעה כן, כן גם אותי.

הנצחון הראשון הזה גרם לי לשבת, לנשום עמוק ולהתבונן על החיים שלי, הספקתי לעשות הרבה, התפתחתי יפה מבחינת קריירה, עבדתי בחברה בינלאומית עם אופק מרשים, אבל הלב בפנים היה ריק. הרגשתי חסרת מיקוד.

חזרתי הביתה עם התחושה הזו שאני רוצה לעשות איזשהו שינוי קיצוני שיסמל את מה שאני עברתי בשנה האחרונה.

היתה זו שנה של ריצות ארוכות, אימוני כוח, תזונה מוקפדת ואושר גדול. העקביות הזו והשגרה גרמו לי לקחת פיקוד על החיים שלי,לבנות לי מטרות חדשות ויעדים אישים ומקצועים.

לאחר מחשבה עמוקה החלטתי לעזוב הכל ולגרום לאנשים לחייך, זו הסיבה שמצאתי את עצמי מרימה טלפון לשיאים בית ספר למאמנים באוניברסיטת תל אביב, קבעתי פגישה והחלטתי לחזור לספסל הלימודים בצורה קצת אחרת.

ככה פתאום באמצע החיים דגדג בי חיידק הנתינה, צף בי הרצון לתת מנסיון החיים שלי, מהתקשורתיות והיכולת הבנאשית שלי וללוות אנשים אחרים בדרך לאושר הגדול - והתמכרות או אהבה לספורט זהו אושר גדול.

בראיון הקבלה שלי עם נדב - מיד צפו בי אותן התחושות ואמרתי לו שהחלום שלי הוא לעבוד מול נשים, כאלו שכבר עשו משהו בחיים שלהן, כאלו שמתמודדות היום עם קבלה עצמית, בטחון עצמי ירוד עקב שינוים גופנים והתמודדות בין הבית לבין הקריירה ואיך לשלב גם אימונים במסלול החיים המשוגע הזה.

יכול להיות שהתשוקה בעינים עשתה את ההבדל מאחר וכשביקש ממני למנות לו שרירים גדולים פערתי את פי ושאלתי בקול מגמגם -אההה...??

היום כחודש לאחר תחילת הלימודים אני מגיעה כל ראשון ושישי עם חיוך, נפעמת מנפלאות האנטומיה ומהחוכמה המופלאה הזו של גוף האדם, אין לי ספק שאלוהים או איך שלא תרצו לקרוא לו היה מהנדס, כי הסינרגיה המושלמת הזו של כל החלקים המורכבים אחד על גבי השני, מין היחידה הקטנה ביותר ועד למכלול הכולל שלנו כבני אדם, גאוניות צרופה.

פתאום אימון בחדר כושר מתחיל להיות אימון גם לשכל - אני מחפשת זויות, אורך זרוע המשא, מחפשת מקור כוח, אני מתבוננת במתאמנים - בוחנת את הפעולות שלהם, משננת את השרירים שמבצעים את הפעולה, מדקלמת שמות תרגילים בישיבה ובשכיבה

ובעיקר מחייכת

וכמו שהמדריכים אומרים לי

גם אם יעירו אותך משינה

את תדעי- איזה שריר עבד, מה היתה הזוית, מה היה המומנטום, תדעי לזהות אחז ותחל ולמנות תרגילים שונים שעובדים על אותו שריר.

מה שבטוח - לפני הכל, אני אדע תוך כדי שינה למנות את רשימת החנויות השוות לרכישת ציוד אימון וריצה

שבוע טוב חברים, מלא כושר, ריצה וחיוכים

השד הטוב השד הרע

השעון מצלצל הצג מראה 5:00 - השכמה!!
אבל קמתי כבר לפני שעתים כי שלפוחית השתן לחצה לי והייתי חייבת לקום בחשכה לחדר השירותים הקר.
אוף - בחיאת תפסיק לצלצל- מפסיקה אותו
ושוב ישנה, אחרי עשר דקות שוב השעון מצלצל - מי האידיוט שבחר את הצליל המציק הזה
כנראה שהאדיוט הזה הוא אני
כבר שבועים שלא מצליחה להתעורר בשעה רצויה, כבר שבועים שאני מתעקשת להתהפך במיטה, כבר שבועים שמישהו שם שיבש לי את סדר היום והשגרה..

היום החלטתי ואתם עדיי לשנות
היום קברתי את השד הרע שבי,היום הערתי מחדש את שיר הקסומה - החיה הרעה שישנה בתשע וחצי ומשכימה קום בחשיכה

מקווה לבשורות משמחות בהקדם
בוקר טוב לכל הישנים, לכל המשכימים ובכלל
שיר והרהורי הבוקר

מחזיקה מעמד - בדיוק חודש

זמן - קרה שרציתם לעצור את הזמן,
או אולי רציתם לעצום את העינים ולהתעורר אחרי שנת חורף לצד יקירכם...
מאמי שלי היום בדיוק חודש לא לצידי, כלומר הוא לצידי בכל דבר שאני עושה - הוא מלווה אותי בבוקר, בקימה, הוא מלווה אותי במהלך יום העבודה ומהמרחק הוא מחבק אותי חזק בלילה במיטה. אבל פיזית הוא חודש לא נוכח.
אמרו לי כל כך הרבה דברים בשנות חיי, אמרו שזה יגיע - וצדקו, אמרו שהסבלנות משתלמת - וזה מוכיח את עצמו מחדש. ואמרו שאם זה אמיתי זה יחזיק, איתן ויציב ויכשל להמשך הדרך.
אז מאמי בת מחכה בסבלנות,
אבל לא ניתן לתחום געגוע בזמן, ואי אפשר לעצור את רצף הדמעות שיוצאות כאילו מעצמן...

היום קמתי מאוחר מהמתוכנן, וכל שברצוני לעשות זה להמשיך לישון עד דצמבר עד שהוא יקום ויחבק אותי
מתגעגעת

לבד אבל ביחד

אמרו לי אתמול שאני באנדם קיצוני שכל דבר שאני עושה בחיים אני עושה על הצד הקיצוני שלו. תכלס לא הרגשתי מעולם שזה ככה, אבל בדיעבד אולי יש צדק בדבר. כשהקפצתי את אחי הקטן אתמול לתחנת הרכבת שאלתי אותו אם נכון הדבר והוא השיב – ברור, כאילו דה.. אז יש מצב שאני קיצונית J
היומים האחרונים היו לי קשים במיוחד, כשאהבה הכי גדולה שלך אורזת מזוודה ומשאירה אותך כמה חודשים במולדת לבד, זה תהליך מאד קשה. אף אחד לא הכין אותי ליום הזה שזה קורה באמת, אני מאוהבת,אני אוהבת, אני מוכנה, מצאתי את האיש ואני נאלצת להפרד לתקופה קצובה מהבחור שעושה לי כל כך טוב. שעוזר לי לגלות את עצמי מחדש ולהוציא ממני את כל הטוב שחבוי עמוק בפנים ומתגונן מהסביבה.
אתמול הבטן קירקרה לי כשנזכרתי בו במהלך היום (מה שקרה די הרבה) ואיך שדמותו עולה בראשי הדמעות זולגות מעצמן כאילו יש להן חיים והן חייבות לממש את אשר מגיע להן – בחיאת תרגעו!!
במהלך הסידורים והארגונים פה בבית, מצאתי כמה חולצות שלו ששכח והתרפקתי עליהן, את המצעים שכמובן זקוקים לכביסה לא בא לי לכבס – עדין יכולה להריח את הריח של מאמי על הכריות, על הסדין...
מעולםלא חיכיתי שהחגים יסתימו במהירות כל כך, כל כך רוצה להכנס חזרה לשיגרה על מנת להצליח לעבור את התקופה הזו טוב יותר, עד שמאמי ישוב אלי.
אוהבת אותך

זמן סליחות

לקראת החגים שממש מתקרבים אלינו וממש בכניסה לימים הנוראים והציפיה ליום כיפור, רציתי לנצל את הבמה הזו על מנת לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בשנה האחרונה.
מי שמכיר אותי ובאמת (והם לא רבים) יודע שהרבה דברים עברו אצלי בקנה בשנה האחרונה - ברובם טובים ומעצימים, ואני מודה לכל אחד ואחד מכם שליווה אותי בדרך ועזר לי להגיע לתובנות האישיות האלה.

אבל בכל הצלחה יש נקודות משבר, לצערי על הדרך יתכן ופגעתי באנשים שלא במתכוון - רציתי לבקש סליחה מכל אחת ואחד מכם שפגעתי בו או שגרמתי לו אי נוחות ולא הזמנית ביותר.

רציתי לבקש סליחה מחברה טובה / אחות שמאד פגעתי בה. מסתבר שלעיתים מעשה תמים הופך למעשה פוגע למדי, אני מצטערת שלא חשבתי בזמן מעשה - ושנזכרתי כשכבר היה מאוחר מידי. את חסרה לי מאד!! הנוכחות שלך, החברות שלך והחיבור העמוק שהיה לנו, כולי תקווה שתהה לך שנה מדהימה, קצת חבל לי שלא אזכה לחוות אותה יחד איתך.

סוף מעשה במחשבה תחילה
ממליצה לכל אחד ואחת מכם - לעשות חשבון נפש ולנצור ולשמור על החברים שלכם - הם לא מובן מאליו, כמו בחברות, כמו בזוגיות, כמו במשפחה צריכים לעבוד קשה על מנת לקצור הצלחה

שנה טובה חברים

שבירת מחסומים

משפטי סבתא שלעד יחרטו על קיר החיים של הרווקה התל אביבית המוצלחת, "מכולם הייתי בטוח שתסתדרי ראשונה", "איך יפה כמוך לבד", "תגידי לי שאת כבר מסודרת", "מה יהיה יפה קטנה את לא הולכת ונהיית צעירה יותר"... – ועל זה אנחנו אומרות – חלאס!!, מה נראה לכם שאני באמת נהנית להיות לבד... האם אתם חושבים שאני לא כמהה לזוגיות, אתם לא רואים איך אני נמנעת להגיע לאירועים משפחתיים כי לא נעים לי להופיע בגפי, לא נעים לי לשמוע את ההערות שלכם. ולמרות כל זה אתם מרשים לעצמכם להכנס לנו לחיים,לרכל עלינו מאחורי הגב ולסנן את המילה – מסכנה בכל הזדמנות שאתם מוצאים לנכון.
לפעמים הלבד הזה נובע מבחירה, מפחד לחלוק את הרגעים הכי חזקים שלך עם מישהו אחר, החשש האינסופי הזה שיהיה אדם נוסף בעל המודעות לכל המגרעות שלך ולמעשה הספק הכי גדול בבטן של רווקה זה מה יקרה אם הכל יגמר – אז אולי עדיף לי להיות לבד.
כחלק מעקרונות השינוי שהחלו השנה, החלטתי בעזרה של חברים קרובים לבצע שינויים גם בחיים האישים שלי, החלטתי להעז ולנסות. לראשונה בחיי השתמשתי ברשת כאמצעי לאיתור בני זוג באמת, פתחתי כרטיס, בחרתי תמונות, שקלתי איך להציג את עצמי ושיגרתי את הפרופיל שלי ברחבי הרשת.
לאחר שנשמתי לרווחה מהאקט הראשוני הזה החלטתי ליזום: בואי נבדוק מי און ליין, נציץ ונראה את התמונות, אממ – כותב על עצמו נחמד, אממ – איש קריירה קיבל נקודה, ספורטאי בכלל מתקבל בחיוך, אממ – ילדים, נקסט. התחלתי לשלוח מיילים דיי זהים את האמת למספר רחב של בחורים רווקים ומוצלחים וחיכיתי לתגובות.
התגובות לא איחרו לבוא ולאט לאט מצאתי את עצמי חוזרת למעגל הדייטים, עם אחד יצאתי לשתות תה, עם אחר נפגשתי לארוחת בוקר בשבת ואחרים פשוט סיננתי, זה היה גרוש, זה דיבר על מין ולשלישי היה קול מבאס משהו. אחד מהמיילים שקיבלתי אמר: "היי, אני מסיים חוזה עבודה בחול עוד שבועים וחוזר לארץ, אפשר את המסנגר שלך", מה יכול להיות חשבתי בליבי – יאללה ננסה כתבתי את כתובת המייל, XXX@hotmail.com ושלחתי אותה ליעדה.
היתה זו שעה מאוחרת בה א עלה מולי,מסתבר שחוזה העבודה שלו גרר בעקבותיו הבדל שעות לא מבוטל והשהות שלו בגולה צברה ותק של עשר שנים. אני כבר לא ממש זוכרת מה היה בשיחה הזו, אבל במשהו אחד אני בטוחה, נדלקה אצלי נורה של שינוי, היה לי ברור שמדובר בגבר אחר, לפתע מצאתי את עצמי נסחפת מולו בשיחה ונפתחת ומשתפת והמחוג בשעון זז מהר מידי ועוד מעט כבר בוקר ואני לא ממש רוצה לנתק את השיחה, לא רוצה לסיים.
אמרו לי תמיד שזה מגיע את תדעי, את תרגישי, כל חיי חיכיתי לפיצוצים ולזיקוקים, איחלתי לפרפרים בבטן, כל כך רציתי התרגשות, משהו בפנים אמר לי יש פה משהו אמיתי, שוחחנו כמעט שלושה שבועות עד שהוא הגיע לארץ. דיברנו בלילה שלו כשאני רק התעוררתי, דיברנו באמצע היום שלי לאחר צחצוח השינים שלו, דיברנו בלילה שלי כשהוא סיים את יום העבודה ואף דיברנו פעם אחת בשילוב מצלמות אינטרנט שננסה להבין באמת מי האדם שמסתתר מאחורי התמונה.
במשרד ריחפתי כמו אחרי צריכת קוקאין מוגזמת, החברות שלי ניסו להחזיר אותי לתלם, אמרו לי שאני צריכה להיות ריאלית, שאני לא יכולה לחכות עכשיו שבועים כי אולי אני אפספס הזדמנות אחרת בדרך, אמרו לי שיכול להיות שהכל התנפץ לי בפנים ברגע שנפגש, אבל אני בשלי...מרחפת. פעם ראשונה בחיי נתתי לעצמי לרחף,נתתי לעצמי לעוף עם הרגש, עם הפרפרים שבלב ועם ההתרגשות,ידעתי שיש סיכוי שהכל התנפץ לי בפרצוף, אבל אמרתי שגם אם הכל יתברר כהזייה וחלום לפחות זכיתי באושר הגדול הזה לתקופה קצובה.
תחכי לי בשדה הוא שאל אותי, מיד אמרתי לו בוודאי – לא חשבתי לרגע על המבוכה שרגע כזה עשוי ליצור, יתכן שבגלל שפרצתי את כל המחסומים שלי יצאתי לאור באמת, א ידע למתוח את הגבול – תחכי לי עם בלונים?, הוא שאל – אפשר היה לשמוע את החיוך המבויש בצידו השני של הקו, רק מה א אולי לא ידע אז שכשמאתגרים את ש היא עולה במעלה הגבעה ויורדת לצלילה בנחל. כמובן שאחכה לך עניתי. לא הספקתי לספור על עשר ופרטי הטיסה כבר שוגרו לי למייל – משם לא היה מנוס אני הולכת לקבל את פניו בבן גוריון.
עשרה ימים היו בין ההחלטה לקבל את פניו בשדה התעופה עד שהוא באמת נחת כאן בארץ, יום קודם אחרי אימון במכון כושר מצאתי את עצמי בחנות מתנות בוחרת בלונים, המוכרת רצתה לתת לי בלונים אדומים, מלאי לבבות, עם כיתוב LOVE שלא ניתן להסוות אותו בשום צורה- והרי איך אני יכולה להביא בלונים כאלה לדייט ראשון, בשלב החיזור הרי צריך לשים טיפה גבולות. מצוידת בשלושה בלונים ומכתב אישי חזרתי לביתי נכנסתי למיטה וספרתי את הדקות עד לנחיתה.
הנסיעה לנתב"ג תמיד מרגשת, כשמדובר בטיול שלך אתה בכלל בעננים וכשאתה מלווה אחרים אתה מרשה לעצמך להפליג בדמיון ולחלום על חופים פסטורלים, מים כחולים, שמש רכה, קוקטייל חמצמץ וביקיני זעיר. התעוררתי בבוקר,התלבשתי, התאפרתי, בחרתי עקבים ראויים ויצאתי לדרכי. הנסיעה לבן גוריון מביתי ביום פקוק יכולה לקחת גג רבע שעה ולכן מצאתי את עצמי מגיעה מוקדם לשדה, נכנסת לאולם מקבלי הפנים, יושבת בצד, משחקת במכשיר הנייד ומסתכלת. לצידי ישב גבר בגיל העמידה שראה בעלמה הצעירה אטרקציה ולא הפסיק לשוחח איתי, אמרתי לו שאני מחכה לחבר, אמרתי לו שאני לא ממש פנויה – אבל הוא בשלו חופר עד מועד הנחיתה.
על הצג האלקטרוני רואה נחיתה, על צג הטלפון קיבלתי הודעה – אני מחכה למזוודות,הלב מתחיל לפמפם,פעם אחר פעם. הדלת נפתחת, אנשים יוצאים החוצה ואני מחפשת את דמותו שתצא אלי, מהצד השני של האולם הבחנתי במשפחה, כן הכרתי את הפרצופים מפייסבוק הרי היו לי שלושה שבועות לעבור תמונה תמונה ולבחון לעומק מי הבחור שמרגש אותי מהקצה השני של העולם.
החלטתי לבהות בהם, ידעתי שכשאראה איזשהי התרחשות שם אני אדע שהוא יצא, וכך היה
נעמדתי, השארתי את הבחור המציק יושב ומדבר עם עצמו והתקדמתי לכיוונו. היה שם חיבוק גדול של אמא, חיבוק אחים וחיבוק לאבא, ואז הוא הסתובב כמחפש משהו שהלך לאיבוד, המבטים שלנו הצטלבו, החסרתי פעימה, חייכתי חיוך רחב והמשכתי לצעוד לכיוונו בעוד הוא צועד לכיווני. א הסתכל עלי והחיוך גדל למראה הבלונים שאחזתי בידי, זכיתי לקבל ממנו חיבוק גדול ואפילו נשיקה על הלחי והמשפט השני שהוא אמר לי היה "רוצה להכיר את ההורים שלי, הם כבר כאן.." . זה בהחלט הכי רחוק שהגעתי בדייט ראשון חשבתי לעצמי – אבל בוא נלך עם הזרימה.
הדייט הראשון שלנו בשדה התעופה היה משהו כמו שבע דקות, הספקתי להתחבק, הכרתי את ההורים והצלחתי לעשות פאדיחות בעודי מחפשת את הרכב בחניה. כשנכנסתי לרכב נשמתי לרווחה, הלחץ נרגע והסקרנות עלתה. ועכשיו עלו אצלי החששות של מה הוא חשב על הפגישה הזו, איך העניינים התגלגלו.
לאחר יומים מצאתי את עצמי קמה לפנות בוקר ונוסעת לגני יהושוע למרתון תל אביב, מאחר ואני באותם ימים סבלתי מפציעה נבצר ממני מלרוץ בתחרות ולכן בחרתי לצלם.
א הפקיד בידי את המצלמה היקרה שלו ואני התחלתי לרוץ ברחבי תל אביב במוניות ובאמצעות רגלי, תפסתי אותו על קו הזינוק, תפסתי אותו בקילומטר 12 אח"כ תפסתי אותו בקילומטר 27 ומשם חזרתי לפארק לתפוס כמה צילומים בקו הגמר. יושבת ומחכה על הגדר והדקות חולפות להן, ו-א לא מגיע, הפולניה שבי התחילה לדאוג, ליבי דפק במהירות רבה, לאחר ארבעים דקות של המתנה החלטתי לבדוק בעצמי מה קורה איתו. הפקדתי בידי הוריו את התיקים שלנו והתחלתי לרוץ בניגוד לכיוון תנועת המתחרים, לאחר קילומטר ומאה מטרים לערך ראיתי אותו, תשוש ועייף רץ לכיווני, חייכתי אליו, צילמתי אותו ועודדתי אותו להמשיך, מחשבות התרוצצו בליבי – אני לא ממש מכירה אותו ואני רצה איתו את הקילומטר האחרון של המרתון מבחינתי זה לגמרי היה מרגש.כשהוא חצה את קו הגמר וידי על ההדק לא מפסיקה לצלם – ידעתי זה האיש.
לפעמים לא צריך להכיר יותר מידי בשביל לדעת, צריך בעיקר להרגיש, צריך להוריד את כל המסכות להכנס לים ולשחות.
אני שוחה חזה כבר שלושה חודשים ונותנת ל-א לשחות בהצלחה חתירה. צצו לי על הפנים קמטים בגלל שאני לא מפסיקה לחייך. פתאום קיבלתי פרופורציות חדשות לחיים, התעוררתי מחלום אחד וקיבלתי חלום אחר מוצלח ומרומם. עדין עם כל הסינרגיה והאופוריה חשוב לנו להשאיר מקום לאחר, לממש ולהגשים את אשר על ליבו, חשוב לי ש-א יגשים את עצמו ויצליח בד בבד שהוא צופה בהצלחה שלי. הצלחה זוגית היא הצלחה משותפת.
וכמו שאמא אמרה לי פעם באהבה אין גבולות, אין מחסומים, יש נתינה אינסופית
אז שיר רוטמן היום אוהבת, אוהבת באמת, מתרגשת ונהנית

תיכנסי למים ותשחי, או תעלי על אופנוע ותשברי את הגלים

תתארו לעצמכם שאתם מתעוררים בבוקר פותחים את תיבת הדואר שלכם ומקבלים הודעה:

"שיר היקרה, אנחנו שמחים לבשר לך שזכית בקורס אופנוע ים"

שפשפתי את עיני WTF ; OMG - לא יכול להיות, רגע...יש פה גם מספר טלפון..וחתום על המייל מנהל השיווק של המועדון, אז כנראה יש פה משהו רציני, אם ככה בואי תנסי. חבר חכם אמר לי פעם: תנסי אולי תצליחי, אז בזרימה אמרתי - ננסה.

חייגתי לנייד האישי של מנהל השיווק גור, הוא הפנה את שרלי אלי - חייבת לציין שקבלת הפנים החמימה שקיבלתי רק גרמה לי רצון עז להתחיל את הקורס. אחרי מספר שיחות טלפון נקבע תאריך - שיר מתחילה ללמוד ב sea gal !!

הגעתי בשעת ערב מוקדמת, השמש עדין היתה במרכז השמים וההמולה במועדון היתה בשיאה, על מנת לגרום לנו להתאהב בים, הצוות החליט להוריד אותנו לגלים, צעדתי בשמחה יחד עם חבורת גברים - כן, כן, אין יותר מושלם מלהיות הבחורה היחידה בקורס. ירדנו לרציף וחיש קל עלינו על היאכטה, רק מה...הקלולס שבי שכחה שחצאית עפרון זה לא ממש תלבושת אחידה לשיט ומה שיצא זה שאיך שאני עולה לסיפון אני שומעת קול מצמרר ופתאום אני קולטת שהשסע בחצאית נקרע..עד הסוף כמעט...חיוך קל לכל הגברברים סביבי, חזרתי לאיפוס וקפצתי על היאכטה.

ההתרגשות היתה בשיאה ברגע שהמדריך החליט לתת לי את המושכות ונתן לי את הרשות להתלבש על ההגה..מיותר לציין שראיתי את הפחד של הבחורים בעינים.

אחרי ששטפנו את העינים ואת הראש בין הגלים נכנסנו לכיתת הלימוד

- מסתבר שגם בים יש חוקים ואם חשבתי שמספיק לבוא עם ביקיני חושפני ויתנו לי זכות קדימה - אז טעיתי ובגדול..

אז התחלתי ללמוד, קודם אני צריכה לעבור תיאוריה - יקרה שבוע הבא ולאחר מכן אזכה לחזק את קווי השיזוף לי תוך דהירה על אופנוע בים, מי אמר שלא שווה פה בקיץ!!!

אז לא יודעת מה איתכם אבל אני הולכת לבלות הקיץ הרבה על הרציף של sea gal בהרצליה פיתוח

תודה רבה לצוות הנהדר

ומחכה לראות אתכם שם יחד איתי

its my life

טוב, אני רק שבוע בעיר המדהימה הזו ואני לא רוצה לחזור, כלומר יש המון סיבות שבגללן אני כמהה לשוב הביתה, אבל הייתי בהחלט מעבירה איזה שלוש שנים כאן בלי למצמץ, כבר אמרתי כתיבה וריצה בפארק מי צריך יותר מזה?

אני מאד אוהבת הופעות, אני אומנם לא מתיימרת להבין במוזיקה, את רוב המוזיקה שלי אני שומעת ברדיו או מתעדכנת מערוצי הטלויזה חדר הכושר, אבל נוסטלגיה אצלי תמיד תהיה מקום ראשון.

כשידעתי שאני מגיעה לפה בחודש מאי חיפשתי בקדחנות הופעות לצערי זו לא ממש העונה ככה שלא היה מגוון רחב אבל בסוף כמו ברוב הדברים בחיים יצא טוב - מצאתי כרטיס להופעה של בון גובי - אליל נעורים, שבדיוק חברה היום הזכירה לי שהוא ההגשמה של הגבר החדש- גוש שיער בתחילת דרכו וגבר מסוקס בגיל מתקדם - מוכנה להודות שאם היה לי צאנס הייתי מפרפרת מולו מהתרגשות כמו ילדה בת 16 לחלוטין שובר לבבות:)

ההופעה התקיימה באצטדיון הספורט החדש בניו גרסי וזה היה המופע הראשון בהיכל, אפשר היה לראות את הבוסריות מהשלב הראשון, תורים נפרדים לנשים ולגברים, פותחים תור, סוגרים תור- היה מצחיק

כשנכנסתי למתחם גיליתי להפתעתי שרכשתי כרטיס ויאיפי שמקנה לי ישיבה בלאונצ- נורא נחמד, מה שהתברר כהצלחה מטורפת מאחר ולפתע ירד גשם לא צפוי בעליל, גשם זלעפות - לא הפסיק לטפטף - הלהקות שחיממו את בון ברחו מהבמה בריצה, כולם רצו לכסות את הכלים והתחילו לחפש פתרונות להופעה, אני מצידי כפולניה מפוחדת אכלתי סרטים - מבטלים לי את ההופעה - אוף איזה דכאון ועוד בסגנון ..

התחלתי לחשוב על פתרונות כנגד הגשם וחיפשתי מעיל ניילון לרכישה, מישהו יכל לעשות שם מלא כסף- רק שלא חשבו על זה . העליונית היחידה שכבר מצאתי היתה ורודה מכוערת מבד פוטר כזה שאולי מחמם אבל לא עמיד במים והחצופים גבו עליה 100 דולר - אז בחיאת עדיף למות מקור ולחזור לארץ ישר לחופשת מחלה מאשר לפרק עכשיו 100 דולר על זה.

ואז הם הודיעו שבון עולה עוד עשרים דקות לבמה

ההתרגשות שלי היתה בשיאה - יש!!!

ואז הוא עלה על הבמה והכל נשכח, הקור, הגשם, כאבי הרגלים, התמסטלתי לצלילים, למוזיקה, למילים לקהל הסוחף - התמסרתי לרגע.

אנחנו צריכים לנצור רגעים בחיים ולזכור שהשגרה שלנו היא הדרך להעריך ריגושים באמת

ועוד תובנה קטנה צריך לחיות את היום כאילו אין מחר, החיים יכולים לעבור ברגע, אל תחכו עם דברים, תדברו, תגיבו, תעשו, אל תפחדו - כמו הכותרת של הפוסט הזה - אלו החיים שלי, אני אבחר איך לחיות אותם, מה לעשות איתם ואיך למנף את עצמי למעלה.

its my life

its now or never

i ain't gonna to live forever

i am just wanna live while i am alive

shirshor in nyc

חגיגות חגיגות ושוב חגיגות,
השנה החלטתי לחגוג חגיגת 3X3 - אל תשאלו למה בחרתי לקרוא לזה ככה, פשוט חשבתי שיום הולדת 33 צריך להיות מגניב במיוחד, מסעיר ומרגש.. ומה יותר מרגש מלחגוג יום הולדת בניו יורק.
קמתי בבוקר השעה קצת אחרי שבע ואני שוכבת לי על המיטה עם המחשב בחיקי מרגישה לשניה כמו שרה גסיקה פרקר בתחילת הדרך כשהיא באמת היתה בשנות השלושים. אז מה בעצם עובר עלי בימים האחרונים, אממ
אני אתחיל מגעגוע - הטיול הזה מסמן עבורי געגוע חסר מעצורים לאמא, השנה אני חוגגת למעשה יום הולדת ארבע בלעדיה - יתכן וזו הסיבה המרכזית בגללה בחרתי לחגוג שלא בגבולות ישראל, שנה שעברה בחרתי באותה דרך וחגגתי בלונדון.
זכיתי לטייל עם אמא פעמים, טיולים קצרים, הראשון היה בפראג והטיול השני היה טיול שורשים בהונגריה - הטיולים האלו השאירו בי טעם של עוד, כמה שהיה מציק לעיתים ללכת לאט, להימנע מיציאות למסיבות בערב, לעשות שופינג אבל במידה ולחוות בעיקר תרבות. בכל טיול שלי היום בסבוואי היא כאילו מלווה אותי שותפה מלאה לחוויה, אני מדברת אליה, אומנם בשקט שלא יחשבו פה שאני משוגעת, אבל מדברת איתה, מראה לה דברים חדשים - צוחקת איתה, רצה איתה ובעיקר מתגעגעת
כל יום הולדת היא היתה הראשונה שמתקשרת, היחידה ששולחת זר פרחים, היחידה שמכינה עוגה או נמענת בשל דרישה שלי. היום הזה בלעדיה, רק מעצים את הגעגוע והכאב, יש מצבים שהזמן לא מרפא את הכאב, הוא מחדד אותו, מעצים את הבדידות, את תחושת חוסר האונים, את הצורך בחיבוק דוב מלטף, הצורך באהבה טהורה אמיתית ללא שום כוונות נסתרות. אם הייתם שואלים אותי בשנות העשרים מה אני רוצה להיות הייתי אומרת הכל רק לא כמו אמא שלי - היום אני מוכנה לומר בקול - אני בהכל כמו אמא שלי :) ואני שמחה לגלות את זה כל יום מחדש
אני נאנחת כמוה, מדברת כמוה, חושבת כמו שהיא היתה חושבת וטוב הלב שצף אצלי בשנים האחרונות והאהבה לזולת הם בדיוק כמו שהיה לאמא שלי - אני שמחה וגאה להיות דומה לאמא. אז אמאלה תהני מניו יורק בדיוק כמוני היום הולדת הזה הוא בשבילך.
אתם מכירים את זה שכל מערכת יחסים משאירה בכם משהו?
הבן זוג הראשון שלי היה רקדן, יצאנו יחד קרוב לשנתים, רוב הזמן רצתי אחריו מסטודיו לריקוד אחד לשני ומהופעת מחול אחת לשניה, מה שכן אני חייבת לתת לו קרדיט על האהבה לריקוד, לשירה וליצירה בכלל, את הביקור הקודם שלי בניו יורק עשיתי איתו בתקופה של חודשים הספקנו להיות ב-10 מיוזיקאל שונים ובהופעות מחול, אמש הלכתי לי לבד לברודוואי למיוזיקאל, ישבתי מוקסמת בשורה הרביעית ונהניתי בטירוף, הצבעוניות על הבמה, היכולות הווקאליות של הזמרים, התנועה של הרקדנים - מה שאומרים בראוו (in the heights). הריגוש הזה גרם לי לחשוב למה לא לעשות איזה מרתון קטן ולנסות להכניס עוד 2 מיוזיקאל כאלה בביקור הקצר הזה.
בכלל הבטחון העצמי שלי מגיע למימדים עצומים בעיר הזו, בכל מקום מבקשים ממני תעודה מזהה, כשעמדתי בתור בחור ניגש אלי ואמר שאני לא יכולה להיכנס למופע כי אני פחות מ-21 - כל שרציתי לעשות הוא לתפוס אותו ולתת לו נשיקה ענקית על הלחי - הוא פשוט היה כל כך דוחה פיזית שלא משנה כמה מחמאות הוא היה נותן לו היה מצב לשבור את המרחק המגן.
חוויה נוספת שאני מנסה ללמוד, בינתים בהצלחה מעטה היא שליטה עצמית על הארנק - העיר העצומה הזו קולטת בתוכה מקדשי שופינג עצומים, כל חנות מחביאה משהו קטן שצועק את שמי - בחנויות מסוימות הם ממש צועקות שיר רוטמן -מה שלא מותיר לי ברירה אלא לבצע רכישה. מפתיע אבל ביוניון סקוור מצאתי חנות על שמי rothmans לצערי כשנכנסתי ודרשתי את הקופה היומית החברים שם הסתכלו עלי בזלזול ולי מה שנותר היה הוא לחפש מי הוא מר רוטמן.
הטיולים האלה מזכירים לי כמה אני אוהבת לבלות לבד עם עצמי, הטיולים ברחוב, המסע הזה של איפה אני ולאן אני צריכה להגיע, ההיכרויות האלה עם אנשים חדשים, הריכוז העצמי הזה ובעיקר השקט, השלווה הזו של להיות לבד.
וזה היה הפרק הראשון של חוויות ניו יורק
זה היה מבולגן ללא כיוון ברור - אבל מבטיחה שמחר, ובערב דברים יראו טיפה שונה
או יכתבו טיפה שונה

חייבת לציין שהתגעגעתי
נשיקות מהתפוח
אני

יומן ריצה/מסע

טוב נעלמתי ברבעון האחרון, אפשר לומר שגיליתי את האור, גיליתי את האהבה והתשוקה שהיתה חסרה לי, גיליתי את עצמי

והכל התגלה לי בריצה - התחלתי לרוץ.

לכאורה נראה מאד פשוט, לנעול נעלי ריצה, לרדת על אימונית ולרוץ למחול האימתני הזה שם בחוץ, אז למה לכל הרוחות לקח לי 32 שנה לגלות את הפאשן המטורף הזה של הריצה...יכול להיות שהיתה זו עצלות, יכול להיות שהיה שם פחד, פחד מלגלות שאני יכולה - פחד מלגלות את עצמי.

את ההתחלה אני חייבת למאמן שלי שי, בתחילת הדרך כשרק החלה להירקם לה מערכת היחסים הוא הכריח אותי לעמוד על המסילה ולזוז, קיבינמט תוריד אותי מפה, מה אתה רוצה ממני, מה לי ולאינטרוולים...מה לי ולסבל הנורא הזה, אויי והזיעה, כל שרציתי היה להיכנס לשיעור ספיננג ולשיר ולצעוק ולדווש, אבל שי אמר, אז התחלתי....מה שהכי שבר אותי זה המשפט - אם את רוצה להוריד אחוזי שומן את צריכה לרוץ, ואני שכל שרציתי בעולם הזה זה ללבוש חצאית, מחוך וחוטיני נשברתי, כל היופי בגיל שלושים זה להיות מהממת..אז עובדים ועובדים קשה.

בהתחלה שנאתי את זה, קיללתי את המוזיקה, קיללתי את המכשיר וקיללתי את ההולמס פלייס בפרט את סניף עזריאלי..אבל פתאום הצלחתי הצלחתי לרוץ רצוף 5 דקות ואז 7 ואז 9 וחייכתי, היה לי נעים.

התחלתי לקרוא בלוגים של אצנים בארץ ובעולם, פתאום שמתי לב לשורות סטטוס של אנשים שמתמוגגים מריצת הבוקר או מההכנות למרתון הראשון, פתאום אני גם רציתי. אפילו העזתי סתם בעזות מצח לרשום בסטטוס שלי בפייס שאני עוד אעשה מרתון, תכלס, לא ממש התכוונתי, לא ממש חשקתי במרתון - כל שרציתי היה שמלת מיני קצרה וביקיני חושפני, אבל אז כמו החיים דברים משתנים ומשהו קורה. אייל זרק לי כפפה ואתם מכירים את זה שבדיוק במקום הנכון בזמן הנכון משהו קורה - אז תפסתי אותה. התחלנו לסמן יעדים והפעם היעדים היו הרבה יותר משמעותים מכל יעד שקיבלתי בחיי, זה היה היעד שלי האישי - יעד ההצלחה שלי.

קניתי נעלי ריצה, בחנות כזאת שאתה רץ על מסילה ומצלמים אותך ומתאימים לך נעל שמתאימה לך לכף הרגל אבל אין קשר בינה לבין צו האופנה, קניתי שעון דופק, התחלתי להקשיב לגוף שלי. קניתי מכנסים וטופים צבעונים חדשים - כי אצנית או לא אצנית הכי חשוב לשמור על הטרנדיות המתבקשת.

היו המון נקודות ציון בדרך

- הפעם הראשונה שרצתי שעה מלאה ללא הפסקה - ונשארתי בחיים

- הפעם הראשונה שהשלמתי ריצת עשרה קילומטר בפארק - ונשארתי בחיים

- הפעם הראשונה שהשתתפתי במירוץ 10 - גם פה נשארתי בחיים

- בניית התוכנית לחצי מרתון עין גדי - כן, כן יש עוד 12 יום לתחרות

- לקיחת אחריות ובניית תוכנית תזונה מתאימה יחד עם שון - כי מה לעשות החלטתי שאם אפחית במשקל אצליח לרוץ מהר יותר

- יומני אכילה

השכמות בחמש וחצי מידי בוקר

ויתור טוטאלי על יציאות, אלכוהול ובילויים בכללי

כיבוי אורות בשעה תשע וחצי (יש לי 10 דקות לסיים את הפוסט הזה:))

אם להגדיר בשמות את התהליך אותו עברתי בחודשים האחרונים אבוא ואומר - זהו המירוץ על החיים שלי, למדתי מה חשוב לי באמת, איפה אני רוצה להיות, מה אני רוצה לעשות והתחלתי לבנות את הדרך להגיע לשם. כל קילומטר של זיעה ועבודה קשה הוא קילומטר של חשיבה, חשיבה על החיים שלי, על התשוקות שלי, על הרצונות שלי, על העתיד שלי.

אני חושבת שלמדתי שהשמים הם באמת לא גבול גבוה מידי ואפשר לעשות הכל, הכל בראש.

נותרו לי 12 ימים תמימים לחצי המרתון הראשון שלי, אני הולכת לרוץ בעין גדי, מבטיחה לסיים בחיוך, ותוך כדי ריצה ותוך כדי כתיבת שורות אלו ברור לי לגמרי מה יהיה היעד הבא.

תודה מיוחדת לכל האנשים האמיתים שמלווים אותי בתקופה הזו, תקופה של תהיות, מחשבות, החלטות והצלחות.

אני אוהבת אתכם

אני