בנעליה

כשהייתי קטנה הייתה לי אמא - אמא ענקית, לא במימדים אלא ענקית ברוחב הלב, ענקית באהבה ופשוט ענקית בלהיות אמא. באותה תקופה היה קשה לי להעריך את עוצמת האהבה, אפילו חשתי לעיתים זלזול, כי הרי מה הבנתי בעומק הדברים באמת, בסה"כ הייתי ילדה בת 16 שניסתה להתמודד עם העולם הגדול.
הזכרון הראשון שלי מאמא, הזכרון העוצמתי הוא טמון עמוק בסניף בנק הפועלים ברחוב חיים עוזר בפתח תקווה, אבא נפטר לפני עשרים שנה, אני הייתי ילדה בת 13 והתלוויתי לאמי בביקור בבנק. באותו ביקור זכור לי שאמא שאלה אותי שאלות, מה נראה לי צריך לעשות עם זה ועם ההוא - ואני חשבתי לתומי - בחיאת אני רק ילדה בכיתה ז מה לי ולעקרונות החיים.
אמא שלי העריצה אותי מהיום שנולדתי, רק בתקופת הטיפשות המאוחרת למדתי להבין עד כמה כל עצה שהיא נתנה לי הגיעהמהלב, הגיעה מהנשמה. אמא היתה למעשה החברה הכי טובה שלי ואני הייתי החברה הכי טובה שלה.
לפעמים כעסתי עליה, כי רציתי שהיא תהיה פחות כמו אמא ויותר כמו חברה טובה, היא כל הזמן אמרה לי כמה אני יפה, יש מצב שבגלל שזו היתה אמא שלי הפסקתי להאמין ורק בשנים האחרונות אני מסתכלת על המראה ומחייכת. בתקופת הבחינות בלימודי התואר הראשון כעסתי עליה שהיא לא העירה לי שאני אוכלת יותר מידי, יום אחד אני לא אשכח היא אמרה לי - בת שלי כמה את יפה ואני מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון וצווחת עליה שאיך היא יכולה לומר שאני נראית נפלא שעליתי 12 קילו בשלושה חודשים, שאני יוצאת מהבית רק עם טריניג שחור כשהאהבה הכי גדולה שלי היתה מאז ומעולם לאופנה, שרע לי ונמאס לי ואני רוצה להיעלם.
ככל שהתבגרתי למדתי לקבל אותה, לקבל את הטוב שבה ולשמר אותו בחיי, למדתי להעריך את הקפה עם הרוגלך, למדתי להעריך את הדובוש המדהימה שלה ולמדתי אותה. היום, כשאוטוטו יחלפו חמש שנים אני עצובה - עצובה מכל החוויות שעברתי בשנים הבוגרות שלי שהיא לא היתה שותפה להן.
הייתי רוצה שאמא תלווה אותי בבנית הקריירה, בהגשמה העצמית ובהצלחה. הייתי רוצה שתצטרף אלי לטיול בפארק או לביקור בתאטרון, לעיתים בלילה אני חולמת שאנחנו נפגשות לקפה הקבוע ומרכלות על כל היופי שיש בעולם וכמובן בוא לא נשכח את כל הבלאגן והרעש שיש מסביב, היום כשאני כבר לגמרי אשה בזכות עצמי אני רוצה את אמא לצידי - בעיקר כחברה.
היו המון ציוני דרך שהייתי רוצה שהיא תהיה חלק בהן - הרכב הראשון שהחזקתי בזכות עצמי, השיפוץ שעשיתי בבית, הפעם הראשונה שהופעתי בטלויזיה, והפעם השניה, החיבור העמוק לספורט, שינוי הקריירה וכמובן הייתי נורא רוצה שתכיר את הבן זוג שלי, שגם היא תשמח שיש מישהו ששומר עלי ועושה אותי מאושרת. לפעמים אני מרגישה שהפסדתי את החברות האמיתית שיכלה להתעצם בשנים האלה.
בחיים יש תתחושה הזו שילד יעשה המון על מנת לרצות את הוריו, זה מצחיק, אבל גם במוות כל דבר שאתה עושה חופן בתוכו הרצון לרצות אותם, לגרום להם לחייך מלמעלה.

כחלק מהבגרות והקבלה העצמית החדשה שלי וכמתנה למאמי שלי הרמתי הפקת צילומים, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא רוצים להיות דומים להורים שלנו, התמונות האלה רק המחישו לי את קוי הדמיון, העינים של אמא קופצות לי מבעד לפנים שלי - אולי היא לא כאן, אבל היא לחלוטין איתי. אמא כיף לי להיות יפה כמוך, מתגעגעת