כמו נצח זה מרגיש, אחד עשר יום שהוא איננו, המיטה שלי ריקה, הדמעה הקבועה מבצבצת לה שקטה, ואז מתחיל זרם שוטף של דמעות. מצחיק, חשבתי שהדמעות נגמרו לי במאגרי הגוף מיד אחרי השבעה על אמא. באותה תקופה הייתי בוכה תחת משקפי השמש הגדולות, בוכה ומשוחחת איתה - שואלת לשלומה ומבקשת עזרה. ולאחר תקופה מסוימת הדמעות הפסיקו להופיע והייתי מתבוננת אל העולם מבעד עינים מפוקחות, בוגרות וסקפטיות. ואז, הוא צץ לי ככה ללא התראה מראש לחיים, נגע בכל נקודות הרגש והצליח בכל הטוב שבו להצית אותי מחדש, להאיר אותי ולהוציא ממני את האנרגיות הכי חזקות שיש לאישה.
שנת הדוב מכירים את זה, הם עוצמים עינים בעונה הקרה ומתעוררים בהתרגשות למגע קרן האור הראשונה על גופם, הלוואי ויכולתי להכנס לתנומה הזו, לשקוע לחמימות נעימה תחת שמכת צמר מפנקת ופשוט להתעורר למגע ידו המלטפת אותי. מאמי נסע ומסתבר שיחד עם המטען העודף הוא לקח חתיכה מתוכי, חתיכה עשירה ופועמת - חתיכה מליבי.
אז הוא ישאל אותי למה את בוכה ואני שוב אשיב כי אני מתגעגעת
והוא יבקש ממני להפסיק ואני אתאמץ להסתיר את הדמעות
אבל מאז שהוא נסע קשה לי לנשום, הזרועות שלי ריקות ואפילו שהשמש מאירה אותי בקרניה החמימות לי קר
מאמי שלי LOVE U :)
כרגיל, את מרגשת שירוטמן. מאחל לכם אהבה כל החיים והזמן עובר מהר, תתאחדו במהרה! אין פק, הוא מצא תכשיט אמיתי, אין עליך
השבמחקתודה מותק :)
השבמחקבסה"כ רוצה להיות שוב עם הכפפה שלי