מחסום כתיבה

אחד מהחלומות הכי גדולים שלי בתקופה האחרונה זה לתפוס פינה שקטה ולכתוב,לכתוב כאילו מעולם לא נפרדתי מהמקלדת,לספר את הסיפור שלי עם כל רגעי הצער ורגעי הפחד,האושר והצחוק, הכל עצור בתוכי מחכה להתפרץ החוצה,מחכה לשתף אתכם, את קוראי,את אוהבי, את שונאיי, את כולם אני רוצה לשתוף במשנתי או יותר נכון כל מי מכם שירצה להתעמק ולשמוע. ואני יושבת לי בביתי החדש, בעיר זרה ומנסה להכנס לקו מחשבה כזה שיגרום לדברים לצוף מעצמם.ובן הזוג שלי יושב לצידי ומחזיק לי את היד ותומך ורוצה כל כך שאני אשקע בחדוות היצירה ואכתוב.

אבל אז ללא התראה מראש משהו קורה,קווי המחשבה עוברים סינכרון לא הגיוני, העט עומדת בדום של יום הזכרון, המילים והצלילים שרצים במחשבותי פשוט משנים את הכיוון ואני מסננת קללות לכיוון מסך המחשב, איך אני תקועה, איך אני מפצחת מחסום כתיבה. 

ניסיתי לשטוף את עצמי במים - לא עבד, בכוס הקפה השלישית הבנתי ששם הישועה לא תבוא, אז אולי בכלל אני צריכה ללכת למיטה החמה שלנו ולנסות לשקוע בשינה. מה נראה לכם שאתנגד לשנ"צ באמצע יום עבודה -ברור שנרדמתי, קמתי בלחץ לאחר שעת שינה חפוזה,רצתי למקלדת, התחלתי לכתוב ולא יצא.

בעצם הצלחתי לכתוב תאריך, שיניתי אין ספור את הגופן, את הצבעים, את הגודל של האותיות, הכל היה בתוכי - ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב על הגליון או על נייר המכתבים שמציץ לי מהספר, אבל זה לא יצא. 

התחלתי לבכות, הדמעות האלה שאת מרגישה תקועה ולא מצליחה לפרוץ את החומה.

צעקתי

ירדתי במדרגות,הלוך ושוב

עליתי לגג

ירדתי מהגג

מרחתי את כל גופי בקרם גוף עדין

וזה עדין לא בא

ולכן החלטתי לשבת ולכתוב על מחסום הכתיבה שלי, תמיד כשמבקשים את עצתי אני מחפשת למצוא את הפתרון שהאדם שניצב בפני רואה וברגע שזה עולה אני מפנה אותו לעשות בדיוק את מה שיגרום לו לשנות את דרכיו ולשנות. 

ואין כמו עצות טובות לחברים טובים,אז נכון, הדף המיועד נותר עדין חלק, המסמך החדש שפתחתי תחת קובץ וורד נותר ללא הגדים עליו, אבל אני בדרך לפתרון, אני מציפה את הבעיה למעלה ובוחנת איך לפתור אותה. 

נכנסת לסופשבוע ראשון מלא במדינה זרה בעיר חדשה ומלאת אהבה ישנה וטובה

ברור לי שזה עניין של זמן והמחסום הזה יתנפץ ואני אתן למחשבותי לעוף 

סופשבוע מצוין תל אביב / טורונטו

בעיר זרה

איבדתי את תחושת הזמן מהרגע בו הגעתי לנתב"ג ועד היום, אני יודעת שעליתי על טיסה בשבת בשעות הבוקר, אחת מהטיסות הנוראיות שחוויתי, הפרפרים בבטן, הלחץ ההתרגשות, עודף המשקל בנסיעה,העגלה העקומה- הריח של הבחור שישב לידי במשך 9 שעות עד לנחיתה בטורונטו, החלפת הבגדים המהירה בשדה לפני הגעת המזוודות- וואוו כמה היה שם.
ואז כשיצאתי נפלתי מחובקת לזרועותיו של מאמי שלי ובפנים חשבתי - אז מה, הגעתי הביתה!!??
מאד קשה לי בפעם הראשונה בחיי להגיע למקום לא על תקן של תיירת, להסתכל לצדדים ולנסות להתחיל לקרוא למקום הזה בית. כי גם הבפנים של הבית שונה ממה שאני מכירה, פתאום אני צריכה להשאיר את הנעלים שלי במפתן הדלת, והרי התחביב הכי גדול שלי היה לקפצץ עם העקבים בכל הבית ולעשות רעש לשכנים, פתאום כל נושא הורדת הזבל נעשה פשוט, יוצאים לחדר המדרגות ומשליכים את השקית מבעד לאיזה חור, נוזל הכביסה העדינה הוא לא כמו שאני מכירה וזוכרת מהבית, אפילו מרק הירקות שהכנתי אתמול היה לו טעם קצת שונה, קצת לא מוכר.
הטיולים ברחובות הם טיולים אחרים עבורי, אני מסתכלת על הרחובות במבט אחר, במבט שימושי, החנויות עם הכיתובים באנגלית כבר לא מייצרות אצלי ריגושים בקיבה ואני אפילו לא טורחת לבדוק את טיב הסחורה - כי מה לעשות יש חיים ויש חופשה, ואם בשני ידי היתה נוטה להיות קלה על האשראי, מבטי המפוקח גורם לי להסיט את עיני ולהמשיך הלאה.
הכי משעשע זה מזג האוויר בעיר הזו, הגעתי בקיץ מתוך הרציונאל הפשוט להתמודד עם הקור בשלבים, אף אחד לא הכין אותי שאזכה לקבל את כל עונות השנה ביום אחד - אולי הכינו, אולי מישהו כבר אמר את זה, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על הבשר אתה לא חווה שינוי אקלים באמת. אז אני מתעוררת בבוקר ובודקת באפליקצית אייפד מה המצב בחוץ, לאחר מכן אני מוציאה רגל אחת קטנה למרפסת ובודקת מה קורה שם בחוץ, אני מתלבשת במיטב בגדי ויוצאת לרחוב - שם אני מגלה כמה טעיתי, קר לי, חם לי, רוח סוערת הורסת את התסרוקת שלי, וכל זה קורה ברבע שעה.
אני יוצאת לטייל ברחוב, עם כפכפים כואב לי, עם סנדלים לא נוח לי ורק בנעלי ריצה אני מרגישה בבית- אז מה האם נגזר עלי לנעול נעלי ריצה למשך כל שעות היום?
לסיכומו של דבר היום יום שלישי, יומי הרביעי בביתי החדש- רק 4 ימים וכל כך הרבה חוויות ודברים חדשים. היתרון בלהגיע לעיר זרה ולהשאר הוא לקבל הכל ברוגע ולא להתבאס שאתה לא מספיק דברים - מאחר ותמיד יש את יום המחר.

אתמול ישבתי עם חברת ילדות שלי, לרגע קט חזרנו לכיתה ד' באותם ימים הריב המהותי היחידי שלנו היה - עופרה או ירדנה, מצחיק שגם אם לא נפגשים חיים שלמים במקום זר ואחר זה מרגיש כאילו חלפה רק יממה. אז כמו שקרן אמרה לי אתמול, שיר שור הגיעה באמת לעיר הגדולה - לומר לכם תאמת, כמה גדולה שלא תהיה עדין נראה כי בתל אביב יש יותר בלאגן.
זה היה הפוסט הראשון שלי מטורונטו המקום שלו אני מנסה להתחיל לקרוא בית.
כי אין מה לעשות הבית של אדם הוא איפה שהלב, וכמו שזה נראה כרגע הלב כאן
אוהבת אותך מאמי שלי

נוסעת בעקבות האהבה

אני יושבת במטבח ביתי, במקום בו הייתי יושבת עם אמא שלי ושותה איתה קפה ומנשנשת איזה קוראסו ולפתע אמא היתה מסתכלת עלי, אני הייתי מתבוננת בעיניה וקוראסון נוסף היה מתישב לו בצלחת. כמה קפאין עבר בדלפק הזה, קפאין וסיגריות, אמא לא ויתרה על שניהם אני הסתפקתי בנוזל הכהה שהעיר אותי כל פעם לחיים מחדש. 

על השולחן הזה שוחחנו על האכזבות שלנו, ההצלחות, החלומות והתכנונים לעתיד. בכיתי פה, שיתפתי, צמחתי, אהבתי, גדלתי והפכתי לאשה שאני היום. 

כעת אני מסתכלת בתאריך בלוח השנה, מסתכלת ולא מאמינה - היום שחיכיתי לו כל השנה האחרונה הגיע, מסתכלת ולא מאמינה. על הכסא הזה כעת דרככם אני מספרת לאמא על השנה הזו, על אהבה גדולה ועל המתנה מיגעת, על לימודים והתמודדוית וכושר ספיגה שלא מבייש איש. הדמעות זולגות עם כל לגימה ואני שוקעת עמוק לתוך זרועותיה ורואה את הכאב והחיוך בעיניה. 

אמא שלי - אני נוסעת, לא, לא הייתי שם מעולם, כמו אוכל זה נראה טוב בתמונות, הסיפורים שמספרים מאד חיובים והכי חשוב החצי השני של ליבי מחכה לי שם, ממחר אני אצליח לישון ברוגע מכורבלת במלא אהבה. כן אמא, אני נוסעת בעקבות האהבה, כי פעם אמרת לי שלא משנה איפה הבית, משנה איפה הלב.

אוהבת ומתגעגעת כל יום קצת יותר

פרידות

ניסיתי להימנע מהפוסט הזה ככל האפשר מאחר ואני לא ממש מעקלת שעוד 6 ימים החלום הופך למציאות ואני קמה ועוזבת את כל מה שאני מכירה פה. זה לא שיש לי אלו שהן חרטות, זה לא שיש לי איזה ספק אני פשוט מאד מתרגשת ויהיו כאלה מכם שלא יאמינו לי אבל אני קצת מפחדת, יש לי פרפרים בבטן כאלה להתחיל הכל מהתחלה.
מה מפחיד אותי למשל -
1- נהיגה במדינה זרה, אני גם ככה שונאת לנהוג, מפחדת לעלות על גשרים ומחלפים, לפחות ברדיוס של תל אביב אני יודעת לא לעלות על גלילות, לא לעלות על גשר ההלכה,להתרחק ממחלף ראשו. מי יזהיר אותי בכביש המהיר שם שעוד רגע אני עולה על גשר באורך מרתון מלא ללא יכולת לרדת, מי?
2- אני מפחדת מהקניות בסופר, לקח לי שנים לאהוב את הקניות האלה פה בארץ הקודש, בהתחלה הייתי כמו ילדה אבודה, לא הבנתי מה לקנות, אחכ לא הבנתי איפה לקנות, איך למצוא. במהלך הזמן למדתי לקרוא תוויות, למדתי להכניס הביתה רק מוצרים שאני אוהבת, ידעתי להימנע מריח האפייה ולעבור ישר למוצרים הבריאים שחלקכם יאמרו חסרי הטעם מקופסה.
3- הגברים שסביבנו לא ממש מבינים מה זה תחזוקה נשית, אנחנו לא קמות בבוקר כל כך זוהרות - אנחנו בדר"כ מתעוררות חצי שעה לפניכם להשגת המראה הנוצץ הזה, אבל על מנת להגיע למראה של אנגלינה גולי על הבוקר יש לנו חברות תומכות - מכון היופי!,לכי תחפשי אישה מקצועית שאת סומכת עליה שתחטט לך בעור הפנים,תמרוט שערות ממקומות שלא צריכים להיות כאלו, לכי תמצאי ספר שידע לטפל בתלתלים -לי לקח שנים למצוא ואני לא עוזבת אותו כבר עשור!, איפה הכי כדאי לסדר ציפורנים, איך מוצאים רופאת נשים - דגש על אישה כי גבר שם תמיד עושה לי אסוציאציה של הטרדה מינית. מכון מסאג לפינוק ככה פעם ברבעון, פסיוטרפיסט שפתאום את סובלת מכאבי ריצה, וכמובן החיפוש אחרי הבוטיקים המושלמים לקניות - יש פה מלא עבודה!!
4- ממקום בו אני מוקפת בחברים שלי אני פתאום אמצא את עצמי במקום שהחבר היחיד שלי הוא הבן-זוג שלי, אבל מה עושים כשיש משחק כדורסל ואת רוצה לצאת לבלות, מה לחזור לימי תל אביב ולצאת בגפי?, האם גם שם גברים חרמנים ינסו למשוך את תשומת ליבי - ואני בסהכ רוצה לצאת להתאוורר ולא לשבת מול המרקע
5- משפחה שלי לראשונה בחיי תהיה רחוקה ממני, אומנם אנחנו מצומצמים אבל מאז ומעולם ובפרט אחרי מות אמא התקרבנו מאד. אחי הקטן חבר טוב שלי מאז שהיינו נרדמים יחד באותה מיטה, הוא היה אז תינוק בן שנה ואני הייתי ילדה צעירה בת שמונה. האחיינים היפים שלי, אני מתבוננת בהם וכל פעם מחדש עולות לי דמעות, הידיעה שאני אראה את ההתפתחות שלהם בעיקר דרך סקיפ מאד מעציבה אותי.
6- אני יכולה להמשיך ולמנות פה דברים שמלחיצים אותי אבל את הפרק הזה אסיים.

אני מניחה שאת הפוסט הבא אכתוב כבר מאזור חיוג שונה לחלוטין, אני פשוט לא פנויה רגשית לשבת ולכתוב את העובר אותי. אני מעסיקה את עצמי בימים האחרונים בסידורים אחרונים ובפרידות מכל האנשים שאני אוהבת. לצערי אני לא מספיקה לראות את כולם,לשבת עם כולם ולהראות לכולם כמה הם יחסרו לי.
אני רוצה לומר שלום לכל החברים שלי האמיתיים הווירטואליים - העשרתם את החיים האלו וגרמתם לי לחייך כל יום מחדש
מבטיחה להמשיך לעדכן מהגולה
וקצת לפני סיום תמונות מהעברת הציוד שלי לגולה