אני יושבת במטבח ביתי, במקום בו הייתי יושבת עם אמא שלי ושותה איתה קפה ומנשנשת איזה קוראסו ולפתע אמא היתה מסתכלת עלי, אני הייתי מתבוננת בעיניה וקוראסון נוסף היה מתישב לו בצלחת. כמה קפאין עבר בדלפק הזה, קפאין וסיגריות, אמא לא ויתרה על שניהם אני הסתפקתי בנוזל הכהה שהעיר אותי כל פעם לחיים מחדש.
על השולחן הזה שוחחנו על האכזבות שלנו, ההצלחות, החלומות והתכנונים לעתיד. בכיתי פה, שיתפתי, צמחתי, אהבתי, גדלתי והפכתי לאשה שאני היום.
כעת אני מסתכלת בתאריך בלוח השנה, מסתכלת ולא מאמינה - היום שחיכיתי לו כל השנה האחרונה הגיע, מסתכלת ולא מאמינה. על הכסא הזה כעת דרככם אני מספרת לאמא על השנה הזו, על אהבה גדולה ועל המתנה מיגעת, על לימודים והתמודדוית וכושר ספיגה שלא מבייש איש. הדמעות זולגות עם כל לגימה ואני שוקעת עמוק לתוך זרועותיה ורואה את הכאב והחיוך בעיניה.
אמא שלי - אני נוסעת, לא, לא הייתי שם מעולם, כמו אוכל זה נראה טוב בתמונות, הסיפורים שמספרים מאד חיובים והכי חשוב החצי השני של ליבי מחכה לי שם, ממחר אני אצליח לישון ברוגע מכורבלת במלא אהבה. כן אמא, אני נוסעת בעקבות האהבה, כי פעם אמרת לי שלא משנה איפה הבית, משנה איפה הלב.
אוהבת ומתגעגעת כל יום קצת יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה