איבדתי את תחושת הזמן מהרגע בו הגעתי לנתב"ג ועד היום, אני יודעת שעליתי על טיסה בשבת בשעות הבוקר, אחת מהטיסות הנוראיות שחוויתי, הפרפרים בבטן, הלחץ ההתרגשות, עודף המשקל בנסיעה,העגלה העקומה- הריח של הבחור שישב לידי במשך 9 שעות עד לנחיתה בטורונטו, החלפת הבגדים המהירה בשדה לפני הגעת המזוודות- וואוו כמה היה שם.
ואז כשיצאתי נפלתי מחובקת לזרועותיו של מאמי שלי ובפנים חשבתי - אז מה, הגעתי הביתה!!??
מאד קשה לי בפעם הראשונה בחיי להגיע למקום לא על תקן של תיירת, להסתכל לצדדים ולנסות להתחיל לקרוא למקום הזה בית. כי גם הבפנים של הבית שונה ממה שאני מכירה, פתאום אני צריכה להשאיר את הנעלים שלי במפתן הדלת, והרי התחביב הכי גדול שלי היה לקפצץ עם העקבים בכל הבית ולעשות רעש לשכנים, פתאום כל נושא הורדת הזבל נעשה פשוט, יוצאים לחדר המדרגות ומשליכים את השקית מבעד לאיזה חור, נוזל הכביסה העדינה הוא לא כמו שאני מכירה וזוכרת מהבית, אפילו מרק הירקות שהכנתי אתמול היה לו טעם קצת שונה, קצת לא מוכר.
הטיולים ברחובות הם טיולים אחרים עבורי, אני מסתכלת על הרחובות במבט אחר, במבט שימושי, החנויות עם הכיתובים באנגלית כבר לא מייצרות אצלי ריגושים בקיבה ואני אפילו לא טורחת לבדוק את טיב הסחורה - כי מה לעשות יש חיים ויש חופשה, ואם בשני ידי היתה נוטה להיות קלה על האשראי, מבטי המפוקח גורם לי להסיט את עיני ולהמשיך הלאה.
הכי משעשע זה מזג האוויר בעיר הזו, הגעתי בקיץ מתוך הרציונאל הפשוט להתמודד עם הקור בשלבים, אף אחד לא הכין אותי שאזכה לקבל את כל עונות השנה ביום אחד - אולי הכינו, אולי מישהו כבר אמר את זה, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על הבשר אתה לא חווה שינוי אקלים באמת. אז אני מתעוררת בבוקר ובודקת באפליקצית אייפד מה המצב בחוץ, לאחר מכן אני מוציאה רגל אחת קטנה למרפסת ובודקת מה קורה שם בחוץ, אני מתלבשת במיטב בגדי ויוצאת לרחוב - שם אני מגלה כמה טעיתי, קר לי, חם לי, רוח סוערת הורסת את התסרוקת שלי, וכל זה קורה ברבע שעה.
אני יוצאת לטייל ברחוב, עם כפכפים כואב לי, עם סנדלים לא נוח לי ורק בנעלי ריצה אני מרגישה בבית- אז מה האם נגזר עלי לנעול נעלי ריצה למשך כל שעות היום?
לסיכומו של דבר היום יום שלישי, יומי הרביעי בביתי החדש- רק 4 ימים וכל כך הרבה חוויות ודברים חדשים. היתרון בלהגיע לעיר זרה ולהשאר הוא לקבל הכל ברוגע ולא להתבאס שאתה לא מספיק דברים - מאחר ותמיד יש את יום המחר.
אתמול ישבתי עם חברת ילדות שלי, לרגע קט חזרנו לכיתה ד' באותם ימים הריב המהותי היחידי שלנו היה - עופרה או ירדנה, מצחיק שגם אם לא נפגשים חיים שלמים במקום זר ואחר זה מרגיש כאילו חלפה רק יממה. אז כמו שקרן אמרה לי אתמול, שיר שור הגיעה באמת לעיר הגדולה - לומר לכם תאמת, כמה גדולה שלא תהיה עדין נראה כי בתל אביב יש יותר בלאגן.
זה היה הפוסט הראשון שלי מטורונטו המקום שלו אני מנסה להתחיל לקרוא בית.
כי אין מה לעשות הבית של אדם הוא איפה שהלב, וכמו שזה נראה כרגע הלב כאן
אוהבת אותך מאמי שלי
ואז כשיצאתי נפלתי מחובקת לזרועותיו של מאמי שלי ובפנים חשבתי - אז מה, הגעתי הביתה!!??
מאד קשה לי בפעם הראשונה בחיי להגיע למקום לא על תקן של תיירת, להסתכל לצדדים ולנסות להתחיל לקרוא למקום הזה בית. כי גם הבפנים של הבית שונה ממה שאני מכירה, פתאום אני צריכה להשאיר את הנעלים שלי במפתן הדלת, והרי התחביב הכי גדול שלי היה לקפצץ עם העקבים בכל הבית ולעשות רעש לשכנים, פתאום כל נושא הורדת הזבל נעשה פשוט, יוצאים לחדר המדרגות ומשליכים את השקית מבעד לאיזה חור, נוזל הכביסה העדינה הוא לא כמו שאני מכירה וזוכרת מהבית, אפילו מרק הירקות שהכנתי אתמול היה לו טעם קצת שונה, קצת לא מוכר.
הטיולים ברחובות הם טיולים אחרים עבורי, אני מסתכלת על הרחובות במבט אחר, במבט שימושי, החנויות עם הכיתובים באנגלית כבר לא מייצרות אצלי ריגושים בקיבה ואני אפילו לא טורחת לבדוק את טיב הסחורה - כי מה לעשות יש חיים ויש חופשה, ואם בשני ידי היתה נוטה להיות קלה על האשראי, מבטי המפוקח גורם לי להסיט את עיני ולהמשיך הלאה.
הכי משעשע זה מזג האוויר בעיר הזו, הגעתי בקיץ מתוך הרציונאל הפשוט להתמודד עם הקור בשלבים, אף אחד לא הכין אותי שאזכה לקבל את כל עונות השנה ביום אחד - אולי הכינו, אולי מישהו כבר אמר את זה, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על הבשר אתה לא חווה שינוי אקלים באמת. אז אני מתעוררת בבוקר ובודקת באפליקצית אייפד מה המצב בחוץ, לאחר מכן אני מוציאה רגל אחת קטנה למרפסת ובודקת מה קורה שם בחוץ, אני מתלבשת במיטב בגדי ויוצאת לרחוב - שם אני מגלה כמה טעיתי, קר לי, חם לי, רוח סוערת הורסת את התסרוקת שלי, וכל זה קורה ברבע שעה.
אני יוצאת לטייל ברחוב, עם כפכפים כואב לי, עם סנדלים לא נוח לי ורק בנעלי ריצה אני מרגישה בבית- אז מה האם נגזר עלי לנעול נעלי ריצה למשך כל שעות היום?
לסיכומו של דבר היום יום שלישי, יומי הרביעי בביתי החדש- רק 4 ימים וכל כך הרבה חוויות ודברים חדשים. היתרון בלהגיע לעיר זרה ולהשאר הוא לקבל הכל ברוגע ולא להתבאס שאתה לא מספיק דברים - מאחר ותמיד יש את יום המחר.
אתמול ישבתי עם חברת ילדות שלי, לרגע קט חזרנו לכיתה ד' באותם ימים הריב המהותי היחידי שלנו היה - עופרה או ירדנה, מצחיק שגם אם לא נפגשים חיים שלמים במקום זר ואחר זה מרגיש כאילו חלפה רק יממה. אז כמו שקרן אמרה לי אתמול, שיר שור הגיעה באמת לעיר הגדולה - לומר לכם תאמת, כמה גדולה שלא תהיה עדין נראה כי בתל אביב יש יותר בלאגן.
זה היה הפוסט הראשון שלי מטורונטו המקום שלו אני מנסה להתחיל לקרוא בית.
כי אין מה לעשות הבית של אדם הוא איפה שהלב, וכמו שזה נראה כרגע הלב כאן
אוהבת אותך מאמי שלי
מותק, זה נשמע חדש ומרגש. איזה כיף לך. לא נורא שזה זר בהתחלה, בקרוב זה יהיה בית כי כמו שאמרת הבית הוא איפה שהלב.
השבמחקנשיקות
מותק, איזה כיף לשמוע שאת מתחילה להתאקלם בסביבה החדשה שלך. קחי את הזמן, צריך לבנות שגרה חדשה.
השבמחקתמשיכי לעדכן.
בהצלחה בובה