יומן מסע - פרק 2

הידיעה שאני צריכה להתחיל לארוז את כל חפציי ולהחליט מי לחיים ומי לקופסא או ארחיק לכת ואומר מי לפח האשפה, מכניסה אותי למעין דממת אלחוט, הגוף שלי קופא, הידים רועדות ואני שוקעת לאט לאט בזכרונות.. לפחות זה מה שקרה לי בסופשבוע האחרון, מינתי את זוגות הנעלים שילוו אותי בהמשך הדרך - נספרו 22 זוגות לנסיעה והיתר מיותמות עומדות להן בחדר מתבוננות על התקרה וחושבות לעצמן - מה עשינו רע שהגבירה שלנו ויתרה עלינו.
בשנה האחרונה למדתי על עצמי כל כך הרבה, זה מצחיק, לרוב אני אומרת " עברתי הכל, לחיים אין יותר מה לחדש לי", מסתבר שהחיים שלנו הם רצף של חידושים אין סופיים והמטרה שלנו היא לקבל את השינויים בהבנה לחייך ולהתקדם הלאה להצלחה.
אז סימנתי לי רשימה של דברים לביצוע השבוע:
בהתאם לנעלים כך יקרה לשמלות, לחצאיות ולכל דברי הלבוש שיש לי בארון, אחד ילך בשביל החיים והשני יוצג בכבוד והדר במכירת הבגדים השנתית שלי שתתקים ב- 14 למאי תכינו את המזומנים.

רשימת הדברים שאני צריכה לארוז מגוונת למדי - יש את הדברים הבסיסים הסטנדרטים, אליהם אני מצרפת רשימה מכובדת של רהיטים, האם אי פעם חשבתם שבאותה מיטה שישנתם בה בישראל תשנו גם במרחק של 12 שעות טיסה :) מסתבר שאני רכושנית מידי ולא יכולה להפרד מהדברים שלי, רוצה לארוז משהו מפה שיהיה לי תזכורת לבית שם. או מבקשת להמשיך שם את מה שהתחלתי פה.

דד ליין לאריזה - יום עצמאות - וואוו קרוב,
מחייכת לעצמי בבישנות של בוקר יום ראשון
וסופרת - 56 יום למעבר
שיהיה בהצלחה

יומן מסע - פרק 1

מתי בדיוק נפלה ההכרעה שאני אורזת את הפקלעות ועולה על טיסה אחרי האהבה שלי, אממ, קשה לי בדיוק להצביע על הרגע המדויק הזה, אני מניחה שכחודש וחצי לאחר שהתחלנו לצאת הבנתי שכנראה מימוש האהבה שלנו והמשפחתיות שלנו תהה בצד אחר של העולם, בהיבט ראשוני הוא הרי הכי ישראלי שיש, מנגב חומוס, רוקד לצלילי משינה, נהנה לטייל עם כפכפי אצבע במרכז תל אביב ומלא גאוות צנחנים וזכרונות של צבא. אבל היו שם סדקים בכל הישראליות הזו, בפתיחות ובאהבה לטבע, אין מה לעשות כשאתה לא חי בקרנבל הזה שנקרא ישראל למעלה מעשר שנים אתה מגלה חוסר סבלנות לשגרה הישראלית היומיומית הנורמלית, כשקלטתי שהכל מעצבן אותו גם מה שאנחנו קוראים לו בירוקרטיה - חייכתי מתחת לשפה ואמרתי בקול רם - רבעון אני לא נותנת לך. / תכלס צדקתי...

אחרי חוויה מענינת במדינת עולם שלישי החליט אהובי לשוב לזרועותי המפנקות, החלטנו יחד לצאת למסע - מה שנותר היה לבצע החלטה בנוגע למיקום ולזמן. חודשים לקח לנו להחליט, קודם היה זה מאמי שהחליט שרוצה לשוב הביתה - צפון אמריקה, לאחר מכן היתה זו אני שהיתה צריכה לעשות חושבים עם עצמה ולאשר את כל הגחמה הזו של החצי השני שלה, במהלך הימים האלה שחשבתי לאן הולך ליבי שוחחתי רבות עם אמא שלי, דיברתי אליה והיא השיבה לי, דמיינתי את התשובות שלה, היא אמרה לי "בית זה איפה שהלב, אם יש לך מישהו לחזור אליו אחרי יום עבודה, אם את מתעוררת כל בוקר למגע של חיבוק אוהב, אם את קמה תוך כדי שינה כדי להביא לאהובך מים - שם זה הבית שלך" - אחרי תשובה כזו לא היה לי ספק !

ופה התחיל יומן מסע קנדה !!!

מאמי התחיל לחפש עבודה בקדחנות, רק מה זה בדיוק החזיק שבועים - בהם הספיק לחתום על חוזה עבודה,  סגרנו דירה ואופס...שלושה שבועות לאחר מכן אנחנו נוסעים לשדה התעופה - מאז סופרת כבר 51 יום. 

אומנם לונדון לא מחכה לי, אבל טורונטו כן, או לפחות נשמה אחת מחכה לי שם ומשאירה חצי ארון ריק לציוד שלי (זהו שאין סיכוי שהחצי הזה יספיק עבורי:)) 

נותרו חודשים וכל כך הרבה דברים לארגן

רשימות, תעודות, אריזות, חוויות, חברים, מסיבות, וואוו

תכלס אני לא יודעת מאיפה להתחיל...

אני מבולבלת

אני נסערת 

אני רגישה / עצבנית וכל מה שאתם יכולים לחשוב על בחורה עם אופי של פולניה

יומן מסע שלי לקנדה 

או אולי שירשור חיפשה עיר ובסוף היא מצאה 

השאלה אם טורונטו תעמוד בקצב של המשוגעת - אלוהים יודע, אבל אני אהיה פה בשביל לספר

פרפרים מכל מיני צבעים

תיכנסי תזמיני - ממה את מפחדת...
שלום,
נעים מאד
אני שיר
שיר רוטמן - פריקית שליטה, לא מסוגלת לשחרר, לא מסתדרת עם חוסר וודאות, אוהבת תוכניות מובנות - אוהבת יעדים, אוהבת נצחונות ואוהבת בעיקר את הדרך.
בצבא עשיתי קורס מדניות - קורס שממנו לא ממש נהניתי, הייתי עסוקה בפחדים של עצמי - מה אני באמת חייבת לעמוד מול כיתה ולהסביר להם איך יורים מהנשק הזה, מה אני באמת חייבת לרוץ את מסלול המכשולים הזה. הכי נוח הסתדרתי בשקם, המקום היה רגוע וחייכני, הבחור מאחורי הדלפק עם העינים הכחולות מידי פעם היה זורק לי טעמי והכל שם היה נורא מתוק - אין ספק שאוכל מנחם - עד היום. כשרע לי אני תמיד שבה אל השוקולד - או כמו שאני אוהבת לקרוא לו -השחור העמוק הזה.
אז כל השבת האחרונה אני יושבת / שוכבת / נעה מצד אחד לשני ומגלגלת את הרעיון בראש - אבל מה אני מפחדת, אומרים שחג האביב הוא חג החירות - האם פה טמונה חירותי - האם הקבל באתר אינטרנט המסוים יעשה את ההבדל.
והלב שלי רועד, מפחד ומגעגועים, ומהלא נודע
מנסה לחשוב מה אמא היתה אומרת לי בזמנים כאלה - האם היתה ממליצה לי לשבור את הכלים ולברוח, או היתה אומרת לי להמתין בסבלנות לתורי - קשה לי החוסר וודאות הזו.
מסתבר שההורים שלנו חסרים לנו הכי הרבה בתקופת חגים, אני שונאת חגים כבר קרוב לחמש שנים, מנסה לברוח מהקרנבל הזה, שונאת ארוחות משפחתיות, בעיקר כי כואב לי, קשה לי לסעוד סביב השולחן ללא הנוכחות שלה. בשבוע האחרון אני מדליקה נרות נשמה - בעיקר בשביל להרגיש קרובה אלי, אני מנסה לשוחח איתה - לסעוד מולה ולחבק אותה
אולי האנרגיה שלה תתן לי את התשובה
והמשאלה הכי גדולה שלי לחג - אמא תני לי את היכולת לשחרר, לזרוק הכל ולא לדאוג למחר, כי כשאתה משוחרר מדאגות אתה פותח את עצמך ומאפשר לעצמך לגלות את עצמך מחדש
חג אביב שמח

תקועה

זר לא יבין, אבל אני אנסה להמחיש לכם את מה שעובר בתוכי בתקופה האחרונה בצורה הכי פשוטה והכי יצרית שיש - סבלתם פעם מעצירות - אז ככה מתחיל היום הסיפור שלי.
אנחנו תמיד ממעיטים בערך של המונח חרא - אבל מסתבר שהוא מלווה אותנו בכל צעד וצעד, זה רודף אותנו בחיי היומיום, אנחנו משתמשים בו כביטוי לקושי בחיים, אנחנו נותנים אנחת רווחה כשאנחנו מסיימים ובעיקר המונח הזה עושה אותנו חייכינים יותר, מסתובבים סביבנו המון אנשי חרא, אנחנו אוכלים אוכל חרא, ועוטפים אותנו החיים בהרבה רגעי חרא - אז תכלס למה אתם עושים פרצוף כשמישהו אומר חרא בקול רם...
מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי בעיה עם מקומות חדשים - תקראו לזה קיבה רגיזה, תקראו לזה קשיי הסתגלות, אך כל פעם שאני נוסעת לטיול, או אפילו באמצע יום עבודה אני נכנסת לפקק - ולא מתכוונת לפקקי תנועה, לעיתים באמצע יום עבודה כשהלחץ קשה אני בורחת לי לביתי הקט לחמש דקות ספורות, שאחריהן הכל נראה רגוע יותר, בחול זה קצת יותר בעיתי אני נוסעת לי לטייל, ופתאום אני מרגישה כמו באיזה אי תנועה - כלום לא יוצא וכלום לא נכנס והבטן מתנפחת.. התחושה הזו של הנפיחות והמועקה מתורגמת אצלי בחיים להמון מקומות - היום למשל או בחודש האחרון אני מרגישה כל כך תקועה.
וזה לא עוזר שאתם חברי אומרים לי - עוד חודש תחייכי על כל זה, אני מרגישה כאלו עומד לצידי שעון חול והוא זוחל וזוחל, אבל בדיוק ברגע שכל הגרגירים כמעט עוברים לצד השני - מישהו הופך את השעון והספירה מתחילה מחדש.
מה רע לך שואלים אותי
רע לי כי אין לי תאריך
רע לי כי מרגישה תקועה כי הדברים לא זזים כמו שאני רוצה
קשה לי כי אני בקושי מצליחה לנשום, אני מתעוררת בבהלה בלילה בשעות הזויות, אני מדמינת חיבוק, חולמת על נשיקה והולכת כל לילה לישון במיטה ריקה. יכול להיות שזה באמת רק חודשים - מה את מתרגשת, אבל, אחרי שקיבלת את התחושות האלה, אחרי שעוררת את כל מה שחשבת שאין לך, קשה, קשה לשים הכל בצד בהמתנה - אפילו אם ההמתנה היא רק לתקופה קצובה.
אז אם אני לא מחייכת - אני באמת עצובה
ואם אני לא מתקשרת - אני באמת עצובה
ואם אני לא מפרגנת או אם אני מרירה - זה רק בגלל שאני עצובה

יבוא יום, אני מבטיחה- אכתוב פוסט הכי מעודד בעולם, אני אכתוב שהפקק השתחרר ואני בדרך, בדרך לחיים החדשים שלי
טוב, יש לי באמת רק חודשים - מסיימת בחיוך, ההתחלה החדשה שלי מתקרבת בצעדי ענק
אוהבת

לא בחורה של מקומות סגורים

יכול להיות שלפוסט הזה אני צריכה לחפש שם אחר, אימונים בשטח פתוח - או ריצה באוויר הצח - או עוד אלף ואחת רעיונות שיסמלו את מה שאני מרגישה כעת.
מצחיק, לפתיחה אני אשלח אתכם לפוסט אחר שלי שהעליתי אי שם בינואר האחרון - דוח פציעה.
התחלתי לרוץ בחדר כושר על מסילה לפני כשנתים, הכריחו אותי לרוץ, בהתחלה התנגדתי ואז התחלתי להתאהב - בעצמי תוך כדי הריצה, והמשכתי. במשך רבעון שלם רצתי רק על המסילה, התלבשתי במיטב המלבושים ועשיתי עינים לעוברים ושבים בחדר כושר, עשינו תחרויות שאף אחד לא ניצח, צחקנו אחכ על כוס קפה בקפיטריה, אבל הייתי דבוקה למסילה ולטלויזיה שהיתה מול עיני. ואז...בוקר אחד פגשתי אותו בפארק והתחלנו לרוץ, פתאום נאבקתי בקרירות של הבוקר, פתאום התחלתי לחייך, התבוננתי על אנשי תל אביב של הבוקר, על הכלבים, הציפורים - אנשי האופנים, אנשי העגלות, צחוק של בוקר ובעיקר אהבתי את האוויר.
מכון הכושר נשכח אי שם מאחור, ואני התאהבתי בגילויים החדשים, ריצות לכיוון השדות של כביש 6, ריצות על הים או סתם ריצות בשכונה, ריצה בדרך לארוחה וסתם ריצה בשדרה - ומידי פעם מעדתי ועשיתי גיחה למכון כושר - לעיתים תנאי מזג האוויר לא מאפשרים אחרת.
הבוקר, קמתי מאוחר, התפנקתי, ובשל כך החלטתי לעשות אימון פרטלק על המסילה - אולי נסחפתי עם הקצבים, יש מצב שהדופק קפץ למקומות שלא היה אמור להגיע אליהם - אבל...אימון זה אימון ורציתי להוציא את כל הכוח שיש בי. ושוב הרגשתי שאין לי אוויר, ושוב הרגשתי חנוקה - ושוב התבוננתי על הצג, הטלויזיה שמולי עשתה לי סחרחורת, המספרים קפצו לי ככה מבעד לעינים - והחלטתי להפסיק. מוזר, האם זה באמת המקום הסגור והמחניק, האם הרעיון הוא לרוץ רק באוויר הפתוח זה מה שנכון עבורי?
מודאגת כפולניה מסורה חזרתי לביתי, את הריצה הזו אשלים בשעות הערב באוויר הפתוח
למכון הכושר להבא אגיע רק לאימוני כוח שלי או של מתאמנים שלי - כנראה שאת הריצה שלי אני צריכה בחוץ - אישה של אוויר, אישה של שמחה, אישה של פריחה

בוקר נפלא לכולם !!

אז קשה אין רק בלחם

לפעמים כשאני מטיילת בחצר או סתם צועדת / רצה ממקום אחד לשני אני מתבוננת סביבי ורואה את הילדים משחקים בגינה, מצחקקים בתמימות וצועקים אחד לשניה, אני מבחינה ברכות ובתמימות הזו שהכל כל כך חד מימדי - טוב ורע, יפה ומכוער, שמח ועצוב. אין את הכהות הזו שעוטפת אותך בבגרות מידי יום. יש את האהבה והחדווה לחיים, את ההתרגשות בגילוי של משהו חדש ושברון הלב כשמה שחשבת מתנפץ. לעיתים אני מקנאה בפשטות הזו בקבלה - הפיקחות שקיבלתי עם השנים לא בהכרח תרמה לי לשקט הנפשי, היא הכניסה בי מתחים וציפיה - היא גרמה לי להיות מי שאני היום - אדם בוגר ואחראי שעמוק בפנים רוצה לשוב ולו לרגע קל להיות ילדה, תמימה וענוגה.

אז כבר יצא לי לדבר פה לא מעט על קושי - כי מה לעשות החיים הבוגרים שלנו לא מלאי שושנים וכל הצלחה לרוב צמודה להמון לחץ בדרך, אבל עדין במבט מהצד אני מביטה בפליאה -איך יכול להיות רצף של מאורעות כל כך מלחיצים בעת ובעונה אחת, איך אדם הכי חזק שרק יכול להיות יכול לשאת על גבו כל כך הרבה קושי - קיבינימט תנו לנוח. אפשרות אחת היא לשבור את הכלים והשניה היא לסתום ולהתמודד - אני כאמור בחרתי באפשרות השניה.
אבל מה עושים שהגוף בוגד בך, שאתה משדר למוח משהו אחד והוא בוחר לשדר משהו אחר, יצאתי הבוקר לריצה - ריצת בוקר שבת שגרתית, נכון הרגשתי זיפת - ידעתי שזה ישפר לי את ההרגשה, נכון לא הצלחתי לאכול כמעט כלום אתמול כי הייתי חנוקה מהדמעות מה שבטח לא עזר לגוף להתמודד עם הריצה. הרוח הקרירה נתנה את אותותיה להתחיל ורצתי בכל הכוח שלי, מחייכת לעולם... ואז נפלתי על גל אדומים ונאלצתי לתת זכות קדימה למכוניות סביבי, ברמזור השלישי לא יכולתי להמשיך, הדמעות זלגו מעצמן ומצאתי את עצמי יושבת על המדרכה ובוכה - כמו אותה ילדה תמימה שנפלה מהנדנדה והיא בוכה מכאבים ומבהלה.
הדמעות זלגו להן, הגוף רעד ולא יכולתי להמשיך
הגוף בגד
הנפש בגדה
הרגשתי כמו במכת חשמל ולא יכולתי לזוז, החלטתי להפסיק
לאחר מספר דקות שכבר הצלחתי לחייך התרוממתי והתחלתי לצעוד לכיוון הבית, למזלי שיר משמח עלה בגורל מה שגרם לי לרקוד עד מפתן הדלת בקומה שש.
גם שקשה צריך לדעת מתי להפסיק - צריך לנשום נשימה אחת גדולה ולקבל אנרגיה חדשה לחיים.
אז נכון הוא רחוק, ונורא קשה לקפל בית וחיים למזוודה, וההמתנה מיגעת ויש כל כך הרבה קשיים בדרך - אבל הכל בקטנה
בוקר טוב חברים שלי