זוכרים את הקשה בלחם...

מתי היתה הפעם האחרונה שמצאתם את עצמכם בוכים באמת, בכי חסר מעצורים, כזה שיוצא לכם עמוק מהבטן, מתגלגל כזה שאתם לא מצליחים להפסיק את רצף הדמעות - מתי באמת?
ביום שני האחרון זה קרה לי, התחלתי לבכות ומשום מה זה נראה לי התחלה של עונה - בואו נקרא לה עונת הדמעות.
אחרי חודשים של אופוריה - עזיבה של מדינה, חזרה לזרועות אהוב רחוק, הצעת נישואים חלומית, התאקלמות, מעבר דירה, בילויים, עכשיו אני מתחילה להתגעגע. "למה את כבר מתגעגעת" - זה בטוח מה שאני הייתי שואלת את החברות שלי שחיות בניכר, היום אני יודעת שבדיוק לזה אני מתגעגעת. אני  מסתכלת על הטלפון הדומם שלי ומתרגשת בכל פעם שהוא משמיע קול - זה קורה בערך פעמים בשבוע - אני משתוקקת כל כך לשיחות הפטפטטת עם החברות שלי - אני רוצה לרכל, אני רוצה לצחוק ואני רוצה כל כך לשתות איתן קפה או סתם לשבת ולבהות במסך המחשב - אבל יחד. אני מתגעגעת לקולות של הילדים - אבל אלו שקשורים אלי באופן אישי, אני מתגעגעת לאחיינים הקטנים שלי, שלושה במספר - לארוחות שישי המפנקות, למשחקים בחצר, בסלון ובחדר השינה, לקצב הגדילה המסחרר שלהם ולחוויות היומיומיות. אני מתגעגעת למשפחה שלי.
סופשבוע האחרון היה סופשבוע של חג - מה שאומר לונג וויקנד - החלטנו להתפנק והדרמנו לארצות הברית לביקור משפחתי, או ליתר הדיוק הייתי חייבת להכיר למשפחה שלי את הרכש המוצלח. נסענו לפנסילבניה ובילינו בקוטג המשפחתי, היה בעיקר מרגיע ושקט אבל גם דחפנו טיפ טיפה שופינג בשביל לקנח את הטיול כמו שצריך. הדרך חזרה הביתה היתה ארוכה מידי, המזגן ברכב קירר מידי ולפתע השמים פתחו את השערים וממטרים של טיפות ירדו עלינו מכל כיוון - זה כאילו השמים בכו גם בשבילי.
כשהגענו למעבר הגבול הופתענו ושמחנו על התנועה הדלילה וכבר ראינו את הבית שלנו בצד השני של הנהר, ואז הצגתי להם את הדרכון הכחול שלי, אותו אחד שכשנכנסתי למדינה לא טרחו להחתים לי אותו. ואז החלו השאלות...וביקשו ממני לצאת, בעוד מועד הורדתי את טבעת האירוסין שמאמי נתן לי והחבאתי אותה עמוק במגירה במושב הקדמי. כששאלו אותי לקירבה שלנו אמרנו שאנחנו בני דודים ושאני מטיילת בקנדה, למה את נמצאת פה כל כך הרבה זמן היא פערה את פיה, מה את לא עובדת, עניתי לה בקול מגמגם שאני עצמית - שאני עסוקה בכתיבה ושבחרתי לצאת את גבולות מדינתי ולטייל כי אני פשוט יכולה. היא הביטה בי ואמרה לי טוב - אני אאמין לך..תודה באמת סיננתי בשפתי, ואז היא הוציאה את החותמת וציינה תאריך ליד מקום החתימה שאומר שבתחילת דצמבר זה יהיה הזמן שלי לעזוב.
הסתובבנו וצעדנו חזרה למכונית
נכון, עוד לא התחלנו את תהליך ההגירה המסודר והטפסים מחכים פה על הדלפק להגשה - אבל בהחלטה משותפת החלטנו לחכות עד אחרי החתונה בישראל, הרי מרגע הגשת הטפסים אני לא אוכל לצאת את גבולות המדינה משהו כמו שנה. א הניע את הרכב והתחיל לנסוע, ואז במרחק בטחון ממעבר הגבול, התחלתי לבכות, בכי חסר גבולות, בכי הסטרי ששום דבר לא מסוגל לגרום לו להיעלם. ו-א' מתבונן בי, אבוד, והשאלה הראשונה שלו "מאמי, מה, תרגעי, מה את רוצה לחזור לישראל..". זה הרי לא קשור לחזור הביתה, הקושי נובע מהעובדה שבפעם הראשונה הסיטואציה לא בשליטתי, אני פה כי אני אוהבת אותו, באתי אחריו מתוך החלטה אבל אני לא רגילה להיות "אסורה" במקום מסוים או לא חוקית. אני רוצה כבר להיות רגועה בקשר למקום שלי, פתאום אני מרגישה לא שייכת לשום מקום, אני לא שיכת לישראל, אין לי באמת מקום לחזור אליו לפחות לא בשלב הזה, הצלחתי לבנות לי בית חם ונעים פה בטורונטו, אבל אני צריכה לשמור על העובדה הזו בשקט - אני הרי סתם תיירת - אסור לי לגור פה, אסור לי לעבוד פה. התחושה הזו מזכירה לי את התחושות של עובדת זרה - נכון אומנם אף אחד לא מעסיק אותי שלא כדין אבל עדין יהיו אלו שיערערו על היותי פה.
אני לא רגילה לשמור על פרופיל נמוך, אני רגילה לקפוץ ולהתבלט ולחייך המון, אבל שקשה לי בלי שאף אחד רואה אני בוכה.
אני בוכה כי הקיץ מסתים, כי מתחיל להיות לי קר, אני לא יודעת איך להתלבש לחורף, תמיד אני מתלבשת מעט מידי, קצר מידי ולא מתאים. התחלתי גם לחפש מעילי חורף - פתאום אני חושבת על דברים אחרים שהם לא יופי במעיל - ווואו

זה היה רצף של מחשבות וגעגועים לבית הקודם שלי, למשפחה האהובה שלי ולחברות ולחברים שלי.
תהיו סבלנים יהיו פה הרבה פוסטים מתגעגעים, אבל נקודה לסיום - למרות כל הקושי, זו התקופה היפה בחיי - מעולם לא הייתי מאושרת כל כך.

בסה"כ רציתי לחיות עם הבחור שאני אוהבת לתמיד - אתם בחרתם לקרוא לזה חתונה!

אני חייבת להודות הפעם האחרונה שחלמתי על שמלה לבנה, זר פרחים ושובל היה לפני יותר מעשרים שנה, אי שם בשנת 1989 בעודי תלמידת כיתה ו' הייתי מסתכלת בסרטים הרומנטים ובוכה מהתרגשות, בחנתי את השמלות הלבנות המתנפנפות האלה והלב שלי כאילו נדם - וואוו - כן, חשבתי הפסגה הזו היא בהחלט הגשמת חלום.

ואז אבא שלי הלך לעולמו והפסקתי להאמין ברומן הרומנטי, התחלתי לכתוב שירי דכאון בעיקר על אהבה נכזבת, שברון לב ועזיבה, אמרתי שאם הגבר מספר אחד, קרי, אבא הולך, כל אחד סביר להניח ילך בדרכו, וכך חלפו להן כל שנות העשרה בחשיבה המעוותת הזו של - לא מגיע לי, עדיף לא להתאהב, עדיף לא לשבור את הלב. כשהתבגרתי וסיימתי את הצבא חוויתי את המערכת יחסים הזוגית הראשונה שלי, מערכת מלאה פגמים ושברים אבל אני חשבתי שזו אהבת אמת, לפחות לאורך כל השנתים האלה שהחזקתי בכוח את הזוגיות הזו. כשהחברה הראשונה שלי התחתנה הייתי בת 22, צעירה ומלאת אמונה באהבה - התבוננתי בבן זוגי וחיכיתי שגם הוא ירד על ברכיו ויבקש את ידי - אבל זה לא קרה. הטיולים ברחוב דיזנגוף, חיפוש השמלה (לחברה), ההתארגנות וההתרגשות, הציפיה...אני חושבת שזו השנה היחידה בה רציתי גם אני להיות כלה. ראיתי לנגד עיני את הטקס, את הרכב המקושט ואת שלושת השמלות שאני מתכוונת להחליף במהלך הערב, למרבית ההפתעה לאורך כל הדרך לא ראיתי את החתן - כן בחלומות הוא לא היה שם. לאחר שנתים וחצי של זוגיות חסרת משמעות, סיימנו את המערכת יחסים הזו, שנה מאוחר מידי.
שנתים לאחר מכן על מנת להשקיט את האמא ההונגריה שלי, הדפסתי לה כתבה מאחד מהמדורים בווינט, בכתבה דיברו על קבוצה של אמריקאים שאינם רוצים ילדים, אמרתי לאמא - את רואה, למה את בלחץ, יש לי יותר כסף פנוי לממש את החלומות שלי - את התשוקות שלי, אני חיה עבור עצמי ולא עבור אף זעטוט צווחני שצריך להחליף לו מידי פעם חיתולים. מיותר לציין שכשהשנים חלפו האמירה הזו היתה רק תירוץ להסתיר את הכמיהה האמיתית לאהבה ומשפחתיות.
אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים בקרחנה התל אביבית, מלבד העובדה שאתה נהיה סקפטי בכל מה שקשור באהבה, אתה נהיה הרבה יותר ריאלי ורציונלי לגבי חלומות. כשעברתי את הקידומת 3 החלטתי שאין מצב בעולם שיראו אותי ככלה מסורתית - אני, שחיכתה 5 שעות מחוץ לחנות הלונדונית לקנות נעלי גימי-צו', אני שתפרתי במיוחד שמלה ליום הולדת שלושים, ששכרתי כל פורים תחפושות במאות שקלים - אני, שיר רוטמן אומרת בגלוי - לדעתי כלה אחרי גיל שלושים היא קצת פאטטית, מוזר לי לשים על עצמי שמלה לבנה, לצעוק לעולם אני נסיכה - בחיאת אני כבר לא ילדה קטנה, אפילו לא עלמה צעירה - אני אשה, אישה אמיתית, כל חלק בי צועק בשלות ובגרות - לא בא לי לשחק בסיפור סינדרלה, אני חיה את החיים האמיתים, אני כבר לא ילדה.

ואז הרגע שלי הגיע, א' נכנס לי לחיים בבוקר אחד שטוף שמש במאי שנה שעברה, הוא נחת לי ישירות ללוז העבודה, פיניתי עבורו פגישה בלוח שנה, לאט לאט ביטלתי תוכניות אחרות, פיניתי מדפים וחיבקתי אותו לחיקי - הנה הגיע האחד המיוחד בשבילי. כשאמרו לי שזה יגיע את תדעי - לא האמנתי, הייתי נואשת מידי להאמין שיכול לקרות משהו כל כך נפלא ומופלא ואמיתי, אבל מהרגע שהוא נכנס - הלב שלי כאילו נעצר, מחק את כל מה שהכיר מהעבר - החל לדפוק בקצבים לא הגיונים וכל כולי קרא להיות איתו, כשעברנו לגור יחד לא היתה מאושרת ממני, פתאום יש סיבה לחזור מהר הביתה כי יש מישהו שם שמחכה לך, פתאום השהיה במטבח הופכת לבילוי, הקימה בבוקר הופכת לכואבת למדי - וואוו כמה כיף. ואם כל הכיף הזה לא הספיק אז הגיע אותו רגע מיוחל ש-א' שלי ירד על ברכיו וביקש את ידי - כל כך הופתעתי מההצעה המרשימה שבכלל לא הצלחתי לדבר - וכן רציתי לצעוק...אבל לחשתי כן כן, אני שלך.

וכאילו כל הדרמה הזו לא הספיקה, פתאום אני כלה - או כלה עתידית ועכשיו יש לי משימות ולוחות זמנים, ודיאטות מטורפות ומה לא- אני כלה מה שאומר צריך להרים אירוע....קדימה...
אז החלטתי לנסות להרים אירוע בשלט רחוק - אני גרה בקנדה אבל המשפחה והלב נמצאים בישראל, אז מכאן יוצא שאת החתונה הזו אנחנו נקיים בתל אביב. רבים וטובים האנשים שעזרו לי לבדוק - מחירים, ספקים, צלמים, שמלה, איפור, טבלאות אקסל, רווח לעומת הפסד - איזה פחד, איזה כאב ראש, רשימות מוזמנים, סידורי פרחים. רגע, הכלה רוצה לרדת - שניה תעצרו את הרכבת אני צריכה אוויר, אני נחנקת.

רציתי חתונה קטנה של מאה איש, אתם בארץ קראתם לה חתונת בוטיק - מספר אנשים מצומצם, העלויות גבוהות מה שהקפיץ לנו את מחיר המנה לאזר ה-600 שקלים, בחיאת אני לא משלמת 600 שקל לראש בשביל רבע עוף!  לזה תוסיפו את מחירי הטיסה לארץ מטורונטו, ירח דבש ואת העובדה שאנחנו רוצים בעתיד הלא רחוק לרכוש בית ולחשוב על הרחבת המשפחה, אוקי רוצים אירוע - אבל לא בכל מחיר. אז נכון מעולם לא היה לי את החלום הזה של באמת להיות כלה, אני מעדיפה לחיות כמו נסיכה בחיים האמיתים ולא בארבע שעות בהן אני אמורה להיות דחוסה בתוך שמלה שיכולה במקרה הטוב לגרום לקשיי נשימה. היו שאמרו תיקחו הלוואה, היו שאמרו בטח תכסו עלויות, מקסימום תיכנסו למינוס, אבל אנחנו לא רוצים להיות במינוס. אני מסתכלת על הבן זוג המופלא שלי ואני מתרגשת מהעובדה שאני הולכת לקום לצידו מידי בוקר לאורך כל השנים הבאות שלנו - אני מרחיקה לכת בדמיוני על איך יראו החיים האלה, על הדברים האלה אני מעיזה לחלום על החיים באמת- על החוויות וההתרגשויות ולא על טקס מטופש שנעלם אחרי 4 שעות ומה שנותר ממנו זה סרט וידיאו שאף אחד לא טורח לראות.
אחרי שכל התובנות האלה עלו לי חזר החיוך לפני, נכון המשפחה עדין חשובה לנו מאד, אז אנחנו מגיעים לארץ וחוגגים איתם, אבל אני לא קוראת לאירוע הזה חתונה -אני קוראת לאירוע הזה חגיגת התחלת החיים, בטקס הקידושין שנקיים ברבנות בירושלים אנחנו נהיה עם המשפחה המצומצמת שהכי קרובה אלינו, אנחנו נתחייב אחד לשניה לחיים משותפים, יחד נצא למסע של גילוי הזוגיות שלנו, יחד נרחיב את המשפחה שלנו - יחד נבנה את עצמנו לשלם יותר גדול ממה שהוא היום.
אז יהיה לנו רבי ונחליף טבעות אבל אף אחד לא ינגב חומוס תוך כדי הברכות (אולי חוץ מהחתן - הוא הרי הצהיר בגלוי שאוהב אותי יותר מחומוס), לאחר מכן נמלא את הקיבה בארוחה מפנקת עם המשפחות שלנו. ונתחיל את חיי הנישואים שלנו בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שיראו החיים שלנו - אמיתים, פשוטים לא ראוותנים מידי עם מלא אהבה וחיוכים - כי זכינו למצוא את הנפש התאומה שלנו לכל החיים.

ולכם חברים יקרים אל פחד - אנחנו מחפשים בר/ מועדון להרמת כוסית בשבוע החתונה - המיקום יהיה באזור תל אביב פנוים להמלצות.... (לגבי החגיגה הקנדית תנו לסגור את העסק בעיר הקרחנה האמיתית אחכ נחשוב על כל השאר).

אין כמו פגישה ראשונה עם כפות הרגלים

אחרי כמעט חודשים בצפון אמריקה אני מרשה לעצמי לחבוש את מגבעת מבקר האופנה וקצת לתת ביקורת לכל מה שקורה פה מסביב. מעולם לא אמרתי שהבלוג שלי הוא בלוג אופנה, מעולם לא כתבתי על אסונות - אבל אסון כזה יהיה פשע לא לתעד.
החלום של כל אישה במאה העשרים ואחת או לפחות של אחת מיוחדת במיוחד, הוא ללכת לאיבוד בסטודיו מלא זוגות נעלים, עדיפות כאמור לזוגות משובחים של גימי ושל פראדה ועוד רבים ודומים להם.

אין שום דבר נחמד בתחבורה ציבורית, מסריח שם למטה, צפוף, לח ואתה רק רוצה לצאת החוצה לחופשי, אבל אולי בעצם יש דבר אחד נחמד ונעים בתחתית פה בעיר, אני מוצאת את עצמי מסתכלת סביב וקולטת את ההרכב האנושי שמייצר את העיר הזו למה שהיא באמת - קיבוץ גלויות. בשעות הבוקר המוקדמות אני רואה את האנשים יוצאים במרץ לעבודה, טיפה יותר מאוחר הסטודנטים נוסעים לאוניברסיטאות ולקראת אמצע היום אלו השעות של האנשים החופשים באמת - כמוני, אלו שלא מחוייבים למסגרות ועושים כל מה שטוב בעינהם.
אז בכל טווחי השעות האלו התחביב הגדול שלי הוא להסתכל על האנשים, לבחון אותם מבעד למשקפי השמש הענקים שלי ואף לתת להם נקודות. לצערי, למעלה מתשעים אחוז מהקהל פה בטורונטו לא יודע אופנה מה היא. הלבוש סטנדרטי מידי, אין אף נועזות בלבוש, גם ההתאמות הן בנאליות מידי - ברור שהחולצה הזו עשויה להתאים לחולצה הזו - אבל למה לא לצאת מהקופסה.
ויש גם את העלובות האלה שלכאורה מתלבשות מאד יפה למשרד, אבל הן שוכחות להעיף מבט רציני על הנעלים אותן הן נועלות. הנעלה לדעתי זה המפתח להופעה שלנו - הנעלה, טיפוח כף הרגל, ציפורנים מטופחות - זה א-ב!! בננות... כל הפוסט הזה נכתב בשל החלחלה שקיבלתי למראה הבחורה היפה וארוכת הרגלים שנעלה לרגליה נעלי עקב שכבר ידעו ימים טובים יותר, העקב היה חצי אכול, הצבע מתקלף והמראה הכולל שזה ייצר עבור אותה בחורה היה מראה של הזנחה.
נכון - נהוג לומר תסתכל בקנקן ופחות באריזה - אבל כמו שכולנו זוכרים - אין על פגישה ראשונה, לחיצת יד ורושם ראשוני, זה לא משנה איפה אתה עובד וכמה כסף אתה מביא בסוף החודש, יש מספיק אלטרנטיבות להזנחה פושעת.

בבקשה חברותי - נצלו את הדקות הללו להסתכל בארון הנעלים שלכם שימו בצד את הבלאי שדורש תיקון, זירקו את הזוגות שכבר אבד להן הפוטנציאל להיות ראויות לנעילה והעריצו את אותן זוגות שמשנות לכן את היום.
או שיהיה שבוע טוב בהנעלה ראויה

ואיזה כיף - הנעלים שלי הגיעו לקנדה !!! עוד שבוע אצלי בארון

Open new business

מאז ומעולם היה לי את החלום לצאת לעצמאות שלי, בלי מחויבות לאף אחד, לקום מתי שבא לי, לעבוד מבתי קפה ולפעמים מהמיטה, לא לרוץ כל שניה עם העקבים מחדר לחדר ומפגישה לפגישה, אבל בכל 12 שנות העבודה שלי כאדם בוגר לא מצאתי את האומץ לקום ולעמוד עם המציאות של פתיחת עסק ועמידה ברשות עצמי. אם המעבר לקנדה, ובשל העובדה שלוקח כמה חודשים עד שמקבלים פה אישורי עבודה אזרתי אומץ והתחלתי לגלגל רעיונות לפעילות, כך נולדה החברה החדשה שלי שכרגע מתמקדת במתן שירותי מדיה חברתית ובעתיד אלוהים גדול לאן הרוח תנשוב ולאן אפשר עוד למנף את זה. 
תהליך פתיחת עסק פה הוא דיי פשוט ולוקח מספר דקות, הסוגיה הקשה היא מציאת שם ומציאת רואה חשבון. לגבי סוגית השם אתם מוזמנים להציע פה הצעות (תזכרו מדובר בפניה לקהל הקנדי ולא לקהל הישראלי), לגבי מציאת רואה חשבון הסוגיה כבר מתחילה להיות יותר מורכבת. 
בשבת האחרונה שמענו בעצתו של חבר קרוב, אומנם חבר קרוב של א', אבל מרגע שעברתי את הגבול הקנדי אני מתייחסת לכל חבר טוב של בן זוגי כחברי הטוב ביותר - אז אייל אני מקווה שתעמוד בלחץ, הונגריות מאד דורשניות במערכות היחסים שלהן. עצתו היתה כזו - יש לי איש מקצוע מצוין עבורך, הוא הביא לי החזרי מס מצוינים - את חייבת ללכת. אחרי הצעה כזו, מי אנחנו שיכולים לסרב. א' תיאם לנו פגישה ובשעת צהרים יצאנו לדרך.
הנסיעה בכבישי טורונטו והיציאה מהעיר מהווים עבורי סוג של טיול, כבישים חדשים, גדולים מרווחים, נהגים הרבה יותר רגועים ממה שאני מכירה, מלא ירוק בכל פינה, אני רגילה לכבישים צרים וסואנים, עקיפות לא צפויות מימין, וחום מטורף שהופך את כל אזור גוש דן לצהבהב. אם ככה אפשר לומר שהנסיעה לBRAMPTON בהחלט עברה בנעימים. 
הגענו לכתובת של רואה החשבון, יצאנו מהרכב, וצלצלנו בפעמון הדלת. איש זקן, כחוש מימדים פתח לנו את הדלת הצדדית, לצידו עמד איש כבד מימדים וכהה עור שהיה עסוק בפעולת שטיפת כלים. מן הטבעי שאכנס ישירות לבית, עד שתיקנו אותי על טעותי, מסתבר שזה הבית של האדון בשחור, הזקן הקטן גר שם למטה - במרתף... מה כבר יכול להיות במרתף חשבתי לתומי, חצי מהעיר הזו חיה במרתף. טוב ירדנו למטה, חשכו עיני, מטבעי אני אדם נקי, א' יבוא ויטען שאדם נקי אך מבלוגן והצד איתו, אבל אני אדם נקי. מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של זוהמה - הדבר הראשון שראינו זה את החתול של בעל הבית, על פניו חתול פרסי יפה, כשיורדים לפרטים מגלים חתול קרציה שנדבק לך לברכים, מחכך בך את ראשו ומבקש קירבה. במבטי על הרצפה קלטתי את המרצפות המלוכלכלות בשאריות מזון, גדלים של אבק בכל כיוון, שערות מראש בעל החיים עוטפות כריפוד את כל מה שהיה שם בדירה הזו.
אם חשבתם שהיה לנו נוח לשבת שם אתם טועים, נכון, הוא נתן לנו הדרכה בסיסית על איך פותחים עסק, מה השלבים, אלו דברים צריכים להכין מבחינת מס, אבל אני חושבת שהעיצה הכי גדולה שהיתה שם - מלבד זו הברורה שאם מתעצלים מגיעים לעובש ורפש בכל פינה, שאת החתולים אני אעדיף להשאיר בבית אחר - מה לעשות אמיתית איתכם מעולם לא הייתי יותר מידי מחוברת לחיה הזו. 
כשצעדנו מחוץ למפתן ביתו של רואה החשבון המטונף חשבנו שהשארנו את הגועל מאחורינו - אבל אתם יודעים איך זה, לפעמים מי שרוצה בקרבת אנשים יפים פשוט עושה זאת ללא הודעה מוקדמת - הוא פשוט נדבק!
ברכב החלפנו חוויות ובעיקר נגעלנו, ואז לרגע אחד קטן הבטתי למטה לכיוון השמלה המתנפנפת שלי וקלטתי שהזוהמה נצמדה אלי בדרכי חזרה הביתה. צרחות נשמעו ברכב, א' היה מבוהל, אומנם הוא גבר גבר עד שזה מגיע ללכלוך ואז כל הפולניות שלו יוצאת החוצה. 
כשהגענו לאייל כבר לא הייתה ברירה אלא לשאוב אותנו בעודנו עומדים, אם זכיתם לראות זוג מטורף בטורנהיל שואב אחד לשניה את התחת וחבר צמוד עומד בתדהמה מופתע, אז כנראה ראיתם אותנו. 
אז יאללה תפיצו תבשורה ושימו לב מה לשאול את החברים בקשר לאנשי מקצוע - אולי זה דווקא חכם שהמשרד שלי פה בפינת רחוב Young  בסניף Starbucks.

New Beginning

וואוו כמה זמן אני כותבת פה בין שורות הווב - כותבת ופותחת את החיים שלי דף אחר דף, המון אישי, אני בחורה של מילים, אישה של סיפורים, המון חוויות צברתי בשלושים וארבע שנה. חלקכם הייתם איתי עוד מההתחלה בימים של קפה דה מרקר, אותם ימים בהם בחרתי לצאת מהמחברת ולכתוב ברשת, בהתחלה זה היה מפחיד, מלא תעוזה ולאחר מכן זה הפך לעניין שבשגרה.

מי כמוכם יודע כמה אני אוהבת לגעת בכל אחת ואחד מכם. פה תחת "ההגנה של הרשת" יש לי את האומץ לשתף אתכם בהמון התלבטויות שאני חווה בשוטף. 

הקבוצה שלי בפייסבוק נפתחה להערכתי אי שם ב 2008 ומעולם לא היה לי האומץ להשיק דף של עצמי - נראה לי מוזר לחלוטין, היום לאחר למעלה משלוש וחצי שנים, מאחר ועזבתי את מולדתי האהובה לתקופה לא ידועה, הגעתי לידי החלטה שמותג צריך לשמר ולתחזק - ולכן אני גאה ונרגשת להזמין אתכם לקבוצת האוהדים שלי בפייסבוק. 

מה שם שלא פה...

הרבה על החיים בעיר זרה, שיתוף על פתיחת עסק חדש, זוגיות ומשברים

ובעיקר הרבה על החיים 

אז אני הייתי שירשור ועכשיו אני משדרת מהעיר הגדולה באמת 

אוהבת אתכם - ותנו בלייק :) 

אני אוהבת שקיות ניילון - הנה המחאה הפרטית שלי

כן אני מודה, אני מכורה לשקיות ניילון.

כן אני זו שבסופר דוחפת עוד ועוד שקיות לשקית הקניות המסכנה שלי, עבורי זהו מוצר הכרחי להתנהלות יומיומית, אני תמיד מוצאת מה לעשות עם השקיות האלה - אני עוטפת איתן את קופסאות האוכל ומכניסה אותם לציידנית, אני זורקת בתוכן זבל - מקפיאה איתן בשר - חיה איתן בשלום ובאהבה וכמו במשקל גוף לפעמים כמה שיותר מעיד על הרבה מאד אושר וחדווה.
כל היופי הזה נעלם לפני כשלושה שבועות בהגיעי לביתי החדש קנדה.
כל הגל הירוק הזה בשנים האחרונות רק עבר לידי, מה לעשות אני לא מאמינה באוכל אורגני - לך תאמין שבאמת ובתמים מה שאתה קונה נקי מכימיקלים - לדעתי זה בעיקר באז תקשורתי שקצת יצא מפרופורציות (דעתי בלבד כמובן), אני לא מפרידה זבל ואני לא ממחזרת, אם זאת אני מאד ירוקה, תמיד משאירה איזורים נקיים אחריי ומביאה רוח רעננה לכל מקום חדש. אני לא צמחונית, ההיפך הוא הנכון, אני חושבת שמוצא האדם הוא מהבהמה ומן הראוי שנאכל אותה, ואף תחליף בשר לא יחליף סטייק מדמם.. (מזכיר לי שהולכים למסעדת בשר בערב - איזה כיף).
ביומי השני פה בעיר הירוקה והפסטורלית הזו לאחר ריצת הבוקר רציתי להכיר מקרוב את המכולת השכונתית, כמובן כהונגריה טובה מילאתי את העגלה בכל טוב ואז הגעתי לעמדת הקופה, השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי....לא, לא היתה אם יש לי כרטיס מועדון (זו היתה שאלה 2), היא שאלה אותי אם אני רוצה שקית - היי גבירתי היקרה - ברור שאני רוצה שקית, יאללה תפתחי את הברז אני רוצה ים של שקיות, אמרתי לה שכן בוודאי, א מאחורי אמר לה בקול מסוקס - שקית אחת בבקשה. טוב הוא מאנשי המקום ואני עדין סוג של תיירת אז שמרתי על שתיקתי.
יצאנו מהחנות ואני נפוכה ועצבנית, וא' אומר לי, את יודעת שאת משלמת על כל שקית, אנשים מגיעים עם שקיות לסופר, יש פה חוק מדינה שמחייב אותך לשלם על כל שקית ניילון שאתה לוקח, נו את יודעת מיחזור וכאלה, ניילון לא טוב לסביבה.
מה??? לא יכול להיות...
פתאום כשאני עומדת אצל הירקן, אני רואה אנשים דוחפים ירקות לתיק - כן גם בצל...מוציאים שקיות ניילון או שקיות בד, ואני מתבוננת מהצד, מזילה דמעה קטנטנה
בבית הקודם שלי לא התחשבנו איתי על שקית ניילון, נתנו לי אותן ביד רחבה, ומה שלא נתנו לקחתי
אז זהו - אני בביתי החדש, לומדת להיות ירוקה

וואוו - תודה רבה לגוגל שעוזר לנו לגלוש יותר בבטחון ברשת

אני עדה לאינספור פוסטים שעולים בימים האחרונים בעקבות אופצית החיפוש של גוגל באמצעות תמונות, לראשונה בחיי אני אומרת תודה לענקית הזו שמצד אחד חשפה את כל החיים שלנו לעיני כל, אך אם זאת השכילה להבין שיש להגן עלינו הגולשים ברשת.
הסיפור שלי מתחיל אי שם בשנת 2006, רווקה תל אביבית שצמאה להכיר בחורים ומשתמשת מידי פעם ברשת כצינור להכיר אנשים. הספסל השכונתי שלי על שדרת רוטשילד מול סניף הארקפה היה מפגש הדייטים האולטימטיבי, הייתי מזמנת אותם והיינו נפגשים לקפה - הוא היה מביא את שלו ואני הייתי מביאה את שלי. במידה והיה מפגש מוצלח, היינו ממשיכים לשתית בירה בבר השכונתי, ברוב המקרים לגמתי את הקפה ובירכתי ברכת לילה טוב וחזרתי לביתי. היום בו הכרתי את החבר הוירטואלי שלי היה יום שגרתי, סיימתי לעבוד, הכנתי לי כוס וודקה טוניק וניגשתי למלאכה. מצאתי אותו בגיידיט - הוא היה נראה אלוהי, מהבחורים האלה שנכנסים לחדר ואת מתחילה להזיע ללא סיבה, שהם שואלים אותך מה השעה ואת עונה להם שהחולצה שלהם נורא יפה - כאלה בחורים, אלו שלא חיים באמת.
הוא אמר לי שקוראים לו אבי, מפתיע אבל שם משפחתו היה זהה לשלי וקניתי את הסיפור שמצוץ מהאצבע שהוא מגיע ממשפחה הונגרית, ואז הזמנתי אותו לספסל, הספסל שאיש לא התנגד להגיע אליו. הוא סרב, הוא התחמק, צחקתי עליו, אמרתי לו שהוא לא אמיתי, אמרתי לו שאין סיכוי שהוא נראה ככה - גברים לא נועדו להיות כאלה יפים - יש רק יחידים כאלה וגם אם הם כאלה יפים אני מעדיפה לא להיות איתם כי אין מה לעשות זה תמיד מלחיץ להיות עם גבר שנראה יותר טוב ממך.
לא יודעת למה, אבל היה לי משעשע לדבר איתו - לדבר איתו בצטים במסנגר
הוא היה מספר לי על דייטים שלו, אני הייתי צוחקת על שלי, קראנו אחד לשניה אחים וידעתי שהוא לא אמיתי והוא ידע שאני מאד כן, הוא אל היה מוכן לאשר את מה שחשבתי מעולם.
לימים גם חבר שלו הצטרף לקנוניה, עוד איזה שמוק שנראה מליון דולר.
ואז עשיתי את הטעות הנוראית הזו, כחלק מהבדיחה של "אחים" אישרתי את הסטטוס המשפחתי שלנו על דפי הפייסבוק, לפתע קיבלתי מיילים מבחורות שנדלקו עליו, שחשבו שאחי זה הדבר הכי יפה שיש. ניסיתי להתחמק, תכלס הייתי מאד נבוכה ומצד שני גם כעסתי - חברות שלי, בנות מיני, אומנם יצאתי עם גנים טובים אבל אין ביננו שום דמיון ואין סיכוי בעולם שהוא אמיתי.
לימים, זכיתי בחברה מדהימה שהגיעה דרך הקשר המטופש הזה עם הדמות הלא אמיתית הזו, כשהאמת נחשפה הייתי במבוכה עצומה - לא יכולתי להסביר מדוע לקחתי חלק בשטות כזו גמורה ולאורך כל כך הרבה זמן.
באותו הרגע ירדו לי אסימונים כמה הרשת הזו, העולם הוירטואלי שאני כל כך אוהבת ומחוברת אליו יכול להיות עולם הרסני. מיד מחקתי את הקישור המשפחתי ומחקתי את הקונטק בפייסבוק ובמסנגר.
היום לראשונה בדקתי מזה הבחור הזה שהתחזה למשפחה שלי
http://justbeautifulmen.blogspot.com/2008/01/brent-van-zant.html

אז אין בחור כזה - לא היה מעולם, או יותר נכון, יש דמות כזו - אבל ישראלי הוא לא, בטח לא הונגרי, ואם את רוצה להיות אינטימית איתו את כנראה צריכה לשלם. ועוד טיפ קטן קטן - גם אם היה גבר כזה יפה, הנסיון אומר שהוא לא יודע לזוז, אז אם הסקס חשוב לכן, תשתדלו תמיד להיות הצד היפה של הזוגיות.

תודה גוגל שנתתם לי לישר קו עם המבוכה
ולך חברה אהובה, אוהבת אותך ומלא סליחה

היום הראשון של שארית חיי

וואוו, איך אפשר להגדיר במילים את החוויה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, מהחלטה אחת גורלית לקחת פיקוד על החיים שלי ולשנות, היכולת להעז ולעשות הכל הפוך מהמקובל, הסרת המחסומים הכי גדולים שיש וההתמסרות. אומנם הייתה שם הרבה עבודה קשה אבל היום בעודי יושבת לי בבית קפה פסטורלי בטורונטו, אני מרשה לעצמי לחייך.

לפני קרוב לשנתיים אולי קצת פחות ישבתי במשרד עם חבר ותיק (אילן), ודיברנו על החיים, אהבות, אכזבות, ריגושים, משפחה ועוד המון נושאים, חלקם היו כואבים חלקם היו משמחים אבל מה שבעיקר היה שם זה רצון מאד גדול לתת ולאהוב, רצון לחוש פרפרים בכל הגוף ולא להתפשר. באיזשהו שלב בדרך הפסקתי להאמין, תל אביב יכולה להרוג את התקוות שלך בהיבט הרומנטי, הכל נעשה מיכני, מידי, המגוון כל כך רחב והגברים אממ כל מי שאי פעם חשקת בו עשה רושם של תפוס. נהגתי לפצות את עצמי על מחסור האהבה במגוון רב של פינוקים עצמים - ובאמת לא נתתי צאנס בעיקר לא לעצמי. אחרי עבודה עצמית מאד ארוכה הגעתי להחלטה לא לוותר וללכת על זה בכל הכוח, ולא לוותר עד שאמצא את הדבר האמיתי.

היום שאני רואה את הקיר שלי פה בפייסבוק מוצף בברכות אני מסתכלת בדמעות חנוקות כלא מאמינה - אתם חברי שליוויתם אותי בקריאה וצפייה מההתחלה, אני רוצה לומר לכם תודה ענקית על זה שאתם פשוט שם- מקשיבים ואוהבים על דפי הווב הנפלא והסוחף הזה. 

ואני רוצה לשתף קצת מה שעבר עלי באותו יום שישי המופלא הזה של ה- 1 ליולי, יום קנדה הראשון שלי ואותו יום שכנראה לא אשכח בשארית חיי. התעוררנו בבוקר חבוקים כמו כל בוקר בשבוע שקדם לו, מתבוננים אחד על השניה כלא מאמינים, באמת אנחנו יחד אחרי תקופה כל כך ארוכה של המתנה. אחרי שאתה מנהל מערכת יחסים בשלט רחוק, כזו שחוצה יבשות והקילומטרים הם כה רבים, אתה נוטה להתרגל לשגרה של השיחות בשעות לא שגרתיות, סמסים לאורך כל שעות היום, ואף הליכה לשינה בעוד מצלמת הווב נותרת פתוחה, כואב, הגעגעוע קשה - אבל אתה מתרגל.

זה מצחיק אבל הפעם הראשונה שמאמי אמר לי שהוא כנראה נוסע היה יומים וחצי לאחר הגעתו לישראל, זה היה אחרי מרתון תל אביב 2010 בדרכינו להופעה של משינה בקיסריה או שמה שהיה זה בהזדמנות אחרת. הוא סיפר שקיבל הצעת עבודה בניגריה ושאל אותי אם אצטרף אליו, אני לא אשכח איך נדבקתי למושב ודמעה נצצה בעיני, עברו עלי יומים מדהימים, הוא היה כזה מתוק ונרגש ואמרתי לו בלי למצמץ, הבית הוא איפה שהלב, בוא נעבור את הקיץ ואם הוא יעבור כמו שנרצה אלך אחריך לכל מקום בעולם. באותו ערב דיברתי עם חברה קרובה והפרפרים שבפנים התחילו להראות סימנים של כאב. אבל הקיץ של 2010 היה הקיץ הכי יפה שחוויתי (לפחות עד לקיץ זה), יצאנו, טיילנו, צחקנו, רקדנו, שתינו (בעיקר דיאט קולה), רצנו (טוב בקיץ באמת לא רצנו הרבה), בישלנו, קיפלנו, היינו. ככל שהימים התקרבו לתקופת החגים הכאב החל לחלחל הוא עמד לעזוב למקום אחר, מקום אותו לא ידעתי. הרצון העז להמשיך ולהיות איתו גרם לי להגיש מועמדות לתפקידים שונים ברחבי לגוס, שלחתי קורות חיים למיקרוסופט והתקדמתי מול האחראים שם לעבודה בסניף המקומי, עברתי מספר לא קטן של ראיונות - ונפלתי כי לא ממש הבנתי או לא ממש הבנתי מה זו אפריקה, אמרו לי בראיון, רגע הסיבה שאת רוצה לבוא זה בגלל שהבן זוג שלך כאן... את מבינה שזה מקום קשה,לא חברים לא הבנתי.

עברתי את כל הזריקות שהייתי צריכה - עד היום לא שיתפתי את מאמי, זה עוד היה מוקדם ולא רציתי להראות לו התלהבות יתר מהקשר שרק החל לרקום עור וגידים. דיברתי איתו בבוקר, דיברתי איתו אחר הצהרים,דיברנו בערב - וספרתי את הדקות עד שהוא שב אלי, לא היתה מאושרת ממני שהרפתקאת אפריקה הסתיימה, הוא חזר הביתה אלי. 

משם ההחלטה לעבור יחד איתו לעולם חדש עבורי היתה הכי קלה שאפשר, זה הסתדר לי עם השינוי במסלול החיים שהצבתי לעצמי, החלטתי לקחת פסק זמן ולכתוב, סגרתי חשבונות, מכרתי בית וקניתי כרטיס טיסה ומה שנותר הוא לספור את הדקות עד לאריזת החפצים והעזיבה. 

החודש האחרון בתל אביב היה מרגש למדי, כל טיול בשכונה, כל מפגש עם חברה הרגיש כמו מפגש אחרון לתקופה, נפרדתי מכל מה שאני אוהבת ומכירה, הפרידה הקשה ביותר היתה על קבר הורי, מצאתי את עצמי מחבקת זוג מצבות ובוכה, שלל רב של דמעות, דמעות אושר מלאות בדמעות עצב שהאנשים שכל כך יקרים לי אינם בחיים לחוות יחד איתי את האושר הגדול הזה. אימא אמרתי את היית נהנית ממאמי כל כך, את היית יכולה להיות כל כך מאושרת וגאה.

החלטתי להשאיר את כל הדמעות לארץ הקודש ואיך שעברתי את הבידוק בנמל התעופה ישבתי לי מלאת התרגשות בנמל התעופה וחיכיתי לעליה למטוס, היתה לי טיסה נוראית עם עצירה קלה בוינה וצפיפות אוכלוסין במטוס.לכשנחתתי בטורונטו רצתי בהסטריה להחליף בגדים ולפדר את פניי, נאבקתי עם המזוודות ויצאתי אליו. יצאתי אל היום החדש של שארית. 

זה היה צפוי שנתארס, דיברנו על זה לא מעט, ידעתי מהרגע הראשון ששוחחתי איתו שהוא יהיה שלי לתמיד, אבל כזו הפתעה בחלומות הכי רטובים שלי לא הייתי יכולה לדמיין. בסה"כ חשבתי לתומי, הגענו למסיבת יום הולדת של חברות טובות, נכנסתי במבוכה, תמיד מוזר להיות הבחורה החדשה בשכונה וככה בדיוק הרגשתי. שוחחתי עם חלק מהאנשים, רוב הזמן התבוננתי, לאלו שלא מכירים אותי טוב קשה לראות אותי במצב שקט,אבל לקוח לי זמן לחוש בטחון וכשזה קורה אני לגמרי חביבה, אז הייתי שקטה באופן יחסי לרוטמן ולמדתי להכיר את כולם. אני עוד חשבתי שנצא לרקוד ברחבי העיר, לקראת שקיעה כבר חשקתי במשהו מתוק והתחלתי לשלוח רמזים לכיוון המארחים שיוציאו את הקינוחים, המזג אוויר התקרר, ישבתי קפואה ומחובקת עם מאמי ומצהד השני שלנו החלו בהכנות להקרנה של סרט.

שאלתי מה מקרינים, ואח של בעל הבית אמר לי שמקרינים סרט דוקומנטרי של אלעד - הוא צלם ועושה סרטים מסתבר, נחמד מרתק, כולם תפסו להם מקום ברחבה וחיכינו. באיזשהו שלב נשבר לי מכל ההמתנה הזו וביקשתי ממאמי לשבת, הוא וחבריו נתנו לי תירוץ מדוע לעמוד ולהשאר ואז החלה ההקרנה. 

רציתי להסתובב למאמי לשאול אותו מי זה השם שמופיע על המסך כי כולם חייכו ולי לא היה מושג מי זה המבקר קולנוע הקנדי הזה, מאמי אמר לי תסתכלי, ולפתע הוא הופיע על המסך, וואוו, מה הוא עושה שם הרצתי מחשבות במוחי, מאמי...וואוו נפלה לי אבן מהלב, הבטתי כלא מאמינה וכל שניה שחלפה האסימון ירד והתחלתי להבין מה קורה סביבי, חשתי סחרחורת, אחזתי בחוזקה את ידו של אהוב ליבי ולא האמנתי לעתיד לבוא

והוא ירד על ברכיו ופתח את הקופסא של הטבעת, נעלמו לי המילים מהפה, לא הצלחתי לומר כלום מלבד הדמעות הרבות שירדו על פני, הוא שאל " התנשאי לי" - רציתי לצעוק: כן בכל שפה אפשרית, רציתי לצרוח מהתרגשות, אבל פשוט התמוטטתי לתוך זרועותיו.

כמו חלום של ליל קיץ,

כמו סיפור אהבה מהסרטים, כך פתאום נראים החיים שלי.

תודה לכל מי שהיה איתי באותו ערב, תודה לכל אלו שחוו והתרגשו איתי מהצד השני של העולם.

ותודה ענקית לאהבת חיי, מאמי שלי, אהובי, ארוסי, הסיבה שאני קמה בבוקר והסיבה שאני נהנית ללכת לישון, נתת משמעות לכל הדברים שחשובים באמת, אוהבת עד השמים וחזרה.

ותודה לזה למעלה ששומר עלי ושולח לי את כל הטוב הזה 

תודה

מחסום כתיבה

אחד מהחלומות הכי גדולים שלי בתקופה האחרונה זה לתפוס פינה שקטה ולכתוב,לכתוב כאילו מעולם לא נפרדתי מהמקלדת,לספר את הסיפור שלי עם כל רגעי הצער ורגעי הפחד,האושר והצחוק, הכל עצור בתוכי מחכה להתפרץ החוצה,מחכה לשתף אתכם, את קוראי,את אוהבי, את שונאיי, את כולם אני רוצה לשתוף במשנתי או יותר נכון כל מי מכם שירצה להתעמק ולשמוע. ואני יושבת לי בביתי החדש, בעיר זרה ומנסה להכנס לקו מחשבה כזה שיגרום לדברים לצוף מעצמם.ובן הזוג שלי יושב לצידי ומחזיק לי את היד ותומך ורוצה כל כך שאני אשקע בחדוות היצירה ואכתוב.

אבל אז ללא התראה מראש משהו קורה,קווי המחשבה עוברים סינכרון לא הגיוני, העט עומדת בדום של יום הזכרון, המילים והצלילים שרצים במחשבותי פשוט משנים את הכיוון ואני מסננת קללות לכיוון מסך המחשב, איך אני תקועה, איך אני מפצחת מחסום כתיבה. 

ניסיתי לשטוף את עצמי במים - לא עבד, בכוס הקפה השלישית הבנתי ששם הישועה לא תבוא, אז אולי בכלל אני צריכה ללכת למיטה החמה שלנו ולנסות לשקוע בשינה. מה נראה לכם שאתנגד לשנ"צ באמצע יום עבודה -ברור שנרדמתי, קמתי בלחץ לאחר שעת שינה חפוזה,רצתי למקלדת, התחלתי לכתוב ולא יצא.

בעצם הצלחתי לכתוב תאריך, שיניתי אין ספור את הגופן, את הצבעים, את הגודל של האותיות, הכל היה בתוכי - ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב על הגליון או על נייר המכתבים שמציץ לי מהספר, אבל זה לא יצא. 

התחלתי לבכות, הדמעות האלה שאת מרגישה תקועה ולא מצליחה לפרוץ את החומה.

צעקתי

ירדתי במדרגות,הלוך ושוב

עליתי לגג

ירדתי מהגג

מרחתי את כל גופי בקרם גוף עדין

וזה עדין לא בא

ולכן החלטתי לשבת ולכתוב על מחסום הכתיבה שלי, תמיד כשמבקשים את עצתי אני מחפשת למצוא את הפתרון שהאדם שניצב בפני רואה וברגע שזה עולה אני מפנה אותו לעשות בדיוק את מה שיגרום לו לשנות את דרכיו ולשנות. 

ואין כמו עצות טובות לחברים טובים,אז נכון, הדף המיועד נותר עדין חלק, המסמך החדש שפתחתי תחת קובץ וורד נותר ללא הגדים עליו, אבל אני בדרך לפתרון, אני מציפה את הבעיה למעלה ובוחנת איך לפתור אותה. 

נכנסת לסופשבוע ראשון מלא במדינה זרה בעיר חדשה ומלאת אהבה ישנה וטובה

ברור לי שזה עניין של זמן והמחסום הזה יתנפץ ואני אתן למחשבותי לעוף 

סופשבוע מצוין תל אביב / טורונטו

בעיר זרה

איבדתי את תחושת הזמן מהרגע בו הגעתי לנתב"ג ועד היום, אני יודעת שעליתי על טיסה בשבת בשעות הבוקר, אחת מהטיסות הנוראיות שחוויתי, הפרפרים בבטן, הלחץ ההתרגשות, עודף המשקל בנסיעה,העגלה העקומה- הריח של הבחור שישב לידי במשך 9 שעות עד לנחיתה בטורונטו, החלפת הבגדים המהירה בשדה לפני הגעת המזוודות- וואוו כמה היה שם.
ואז כשיצאתי נפלתי מחובקת לזרועותיו של מאמי שלי ובפנים חשבתי - אז מה, הגעתי הביתה!!??
מאד קשה לי בפעם הראשונה בחיי להגיע למקום לא על תקן של תיירת, להסתכל לצדדים ולנסות להתחיל לקרוא למקום הזה בית. כי גם הבפנים של הבית שונה ממה שאני מכירה, פתאום אני צריכה להשאיר את הנעלים שלי במפתן הדלת, והרי התחביב הכי גדול שלי היה לקפצץ עם העקבים בכל הבית ולעשות רעש לשכנים, פתאום כל נושא הורדת הזבל נעשה פשוט, יוצאים לחדר המדרגות ומשליכים את השקית מבעד לאיזה חור, נוזל הכביסה העדינה הוא לא כמו שאני מכירה וזוכרת מהבית, אפילו מרק הירקות שהכנתי אתמול היה לו טעם קצת שונה, קצת לא מוכר.
הטיולים ברחובות הם טיולים אחרים עבורי, אני מסתכלת על הרחובות במבט אחר, במבט שימושי, החנויות עם הכיתובים באנגלית כבר לא מייצרות אצלי ריגושים בקיבה ואני אפילו לא טורחת לבדוק את טיב הסחורה - כי מה לעשות יש חיים ויש חופשה, ואם בשני ידי היתה נוטה להיות קלה על האשראי, מבטי המפוקח גורם לי להסיט את עיני ולהמשיך הלאה.
הכי משעשע זה מזג האוויר בעיר הזו, הגעתי בקיץ מתוך הרציונאל הפשוט להתמודד עם הקור בשלבים, אף אחד לא הכין אותי שאזכה לקבל את כל עונות השנה ביום אחד - אולי הכינו, אולי מישהו כבר אמר את זה, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על הבשר אתה לא חווה שינוי אקלים באמת. אז אני מתעוררת בבוקר ובודקת באפליקצית אייפד מה המצב בחוץ, לאחר מכן אני מוציאה רגל אחת קטנה למרפסת ובודקת מה קורה שם בחוץ, אני מתלבשת במיטב בגדי ויוצאת לרחוב - שם אני מגלה כמה טעיתי, קר לי, חם לי, רוח סוערת הורסת את התסרוקת שלי, וכל זה קורה ברבע שעה.
אני יוצאת לטייל ברחוב, עם כפכפים כואב לי, עם סנדלים לא נוח לי ורק בנעלי ריצה אני מרגישה בבית- אז מה האם נגזר עלי לנעול נעלי ריצה למשך כל שעות היום?
לסיכומו של דבר היום יום שלישי, יומי הרביעי בביתי החדש- רק 4 ימים וכל כך הרבה חוויות ודברים חדשים. היתרון בלהגיע לעיר זרה ולהשאר הוא לקבל הכל ברוגע ולא להתבאס שאתה לא מספיק דברים - מאחר ותמיד יש את יום המחר.

אתמול ישבתי עם חברת ילדות שלי, לרגע קט חזרנו לכיתה ד' באותם ימים הריב המהותי היחידי שלנו היה - עופרה או ירדנה, מצחיק שגם אם לא נפגשים חיים שלמים במקום זר ואחר זה מרגיש כאילו חלפה רק יממה. אז כמו שקרן אמרה לי אתמול, שיר שור הגיעה באמת לעיר הגדולה - לומר לכם תאמת, כמה גדולה שלא תהיה עדין נראה כי בתל אביב יש יותר בלאגן.
זה היה הפוסט הראשון שלי מטורונטו המקום שלו אני מנסה להתחיל לקרוא בית.
כי אין מה לעשות הבית של אדם הוא איפה שהלב, וכמו שזה נראה כרגע הלב כאן
אוהבת אותך מאמי שלי

נוסעת בעקבות האהבה

אני יושבת במטבח ביתי, במקום בו הייתי יושבת עם אמא שלי ושותה איתה קפה ומנשנשת איזה קוראסו ולפתע אמא היתה מסתכלת עלי, אני הייתי מתבוננת בעיניה וקוראסון נוסף היה מתישב לו בצלחת. כמה קפאין עבר בדלפק הזה, קפאין וסיגריות, אמא לא ויתרה על שניהם אני הסתפקתי בנוזל הכהה שהעיר אותי כל פעם לחיים מחדש. 

על השולחן הזה שוחחנו על האכזבות שלנו, ההצלחות, החלומות והתכנונים לעתיד. בכיתי פה, שיתפתי, צמחתי, אהבתי, גדלתי והפכתי לאשה שאני היום. 

כעת אני מסתכלת בתאריך בלוח השנה, מסתכלת ולא מאמינה - היום שחיכיתי לו כל השנה האחרונה הגיע, מסתכלת ולא מאמינה. על הכסא הזה כעת דרככם אני מספרת לאמא על השנה הזו, על אהבה גדולה ועל המתנה מיגעת, על לימודים והתמודדוית וכושר ספיגה שלא מבייש איש. הדמעות זולגות עם כל לגימה ואני שוקעת עמוק לתוך זרועותיה ורואה את הכאב והחיוך בעיניה. 

אמא שלי - אני נוסעת, לא, לא הייתי שם מעולם, כמו אוכל זה נראה טוב בתמונות, הסיפורים שמספרים מאד חיובים והכי חשוב החצי השני של ליבי מחכה לי שם, ממחר אני אצליח לישון ברוגע מכורבלת במלא אהבה. כן אמא, אני נוסעת בעקבות האהבה, כי פעם אמרת לי שלא משנה איפה הבית, משנה איפה הלב.

אוהבת ומתגעגעת כל יום קצת יותר

פרידות

ניסיתי להימנע מהפוסט הזה ככל האפשר מאחר ואני לא ממש מעקלת שעוד 6 ימים החלום הופך למציאות ואני קמה ועוזבת את כל מה שאני מכירה פה. זה לא שיש לי אלו שהן חרטות, זה לא שיש לי איזה ספק אני פשוט מאד מתרגשת ויהיו כאלה מכם שלא יאמינו לי אבל אני קצת מפחדת, יש לי פרפרים בבטן כאלה להתחיל הכל מהתחלה.
מה מפחיד אותי למשל -
1- נהיגה במדינה זרה, אני גם ככה שונאת לנהוג, מפחדת לעלות על גשרים ומחלפים, לפחות ברדיוס של תל אביב אני יודעת לא לעלות על גלילות, לא לעלות על גשר ההלכה,להתרחק ממחלף ראשו. מי יזהיר אותי בכביש המהיר שם שעוד רגע אני עולה על גשר באורך מרתון מלא ללא יכולת לרדת, מי?
2- אני מפחדת מהקניות בסופר, לקח לי שנים לאהוב את הקניות האלה פה בארץ הקודש, בהתחלה הייתי כמו ילדה אבודה, לא הבנתי מה לקנות, אחכ לא הבנתי איפה לקנות, איך למצוא. במהלך הזמן למדתי לקרוא תוויות, למדתי להכניס הביתה רק מוצרים שאני אוהבת, ידעתי להימנע מריח האפייה ולעבור ישר למוצרים הבריאים שחלקכם יאמרו חסרי הטעם מקופסה.
3- הגברים שסביבנו לא ממש מבינים מה זה תחזוקה נשית, אנחנו לא קמות בבוקר כל כך זוהרות - אנחנו בדר"כ מתעוררות חצי שעה לפניכם להשגת המראה הנוצץ הזה, אבל על מנת להגיע למראה של אנגלינה גולי על הבוקר יש לנו חברות תומכות - מכון היופי!,לכי תחפשי אישה מקצועית שאת סומכת עליה שתחטט לך בעור הפנים,תמרוט שערות ממקומות שלא צריכים להיות כאלו, לכי תמצאי ספר שידע לטפל בתלתלים -לי לקח שנים למצוא ואני לא עוזבת אותו כבר עשור!, איפה הכי כדאי לסדר ציפורנים, איך מוצאים רופאת נשים - דגש על אישה כי גבר שם תמיד עושה לי אסוציאציה של הטרדה מינית. מכון מסאג לפינוק ככה פעם ברבעון, פסיוטרפיסט שפתאום את סובלת מכאבי ריצה, וכמובן החיפוש אחרי הבוטיקים המושלמים לקניות - יש פה מלא עבודה!!
4- ממקום בו אני מוקפת בחברים שלי אני פתאום אמצא את עצמי במקום שהחבר היחיד שלי הוא הבן-זוג שלי, אבל מה עושים כשיש משחק כדורסל ואת רוצה לצאת לבלות, מה לחזור לימי תל אביב ולצאת בגפי?, האם גם שם גברים חרמנים ינסו למשוך את תשומת ליבי - ואני בסהכ רוצה לצאת להתאוורר ולא לשבת מול המרקע
5- משפחה שלי לראשונה בחיי תהיה רחוקה ממני, אומנם אנחנו מצומצמים אבל מאז ומעולם ובפרט אחרי מות אמא התקרבנו מאד. אחי הקטן חבר טוב שלי מאז שהיינו נרדמים יחד באותה מיטה, הוא היה אז תינוק בן שנה ואני הייתי ילדה צעירה בת שמונה. האחיינים היפים שלי, אני מתבוננת בהם וכל פעם מחדש עולות לי דמעות, הידיעה שאני אראה את ההתפתחות שלהם בעיקר דרך סקיפ מאד מעציבה אותי.
6- אני יכולה להמשיך ולמנות פה דברים שמלחיצים אותי אבל את הפרק הזה אסיים.

אני מניחה שאת הפוסט הבא אכתוב כבר מאזור חיוג שונה לחלוטין, אני פשוט לא פנויה רגשית לשבת ולכתוב את העובר אותי. אני מעסיקה את עצמי בימים האחרונים בסידורים אחרונים ובפרידות מכל האנשים שאני אוהבת. לצערי אני לא מספיקה לראות את כולם,לשבת עם כולם ולהראות לכולם כמה הם יחסרו לי.
אני רוצה לומר שלום לכל החברים שלי האמיתיים הווירטואליים - העשרתם את החיים האלו וגרמתם לי לחייך כל יום מחדש
מבטיחה להמשיך לעדכן מהגולה
וקצת לפני סיום תמונות מהעברת הציוד שלי לגולה

שלושים וארבעה אביבים ועדין סוחבת

היום בבוקר קיבלתי שיחת טלפון לגמרי לא מפתיעה מהאחיינית הבכורה שלי, עלמה צעירה בת כמע שש חכמה להפליא, היא צעקה לי בטלפון - מזל טוב, מזל טוב ושאלה לגילי, היססתי במתן התשובה, כיחכחתי בגרוני, אמרתי לה שאני ממש זקנה - היא אמרה לי שאין סיכוי שאני זקנה ואז עזרתי אומץ ואמרתי לה שאני בת 34, היא השיבה את בכלל בכלל לא זקנה!!  זה גרם לי לחייך, מצחיק איך שני עשורים קודם הגיל הזה היה כל כך זקן וחסר אפשרויות, ההורים שלנו ברובם היו באמצע החיים עם שלושה ילדים, משכנתא וכלב ולא חשבו לרגע לעשות משהו אחר לקום ולעזור, לעזוב ולהתחיל הכל מהתחלה.
לפני שנה אולי קצת יותר, אמרתי לחבר קרוב שיש שלושה דברים שאני רוצה להספיק בשנה הזו, הראשונה היתה למצוא אהבה, גדולה כזו וממלאת שמערפלת את החושים, מסחררת אותך מהיסוד וגורמת ליקום כאילו לעמוד ולעצור. הבקשה השניה היתה לכתוב ספר והשלישית לרוץ ריצת מרתון. אני שמחה לבשר שאת המטרה הכי חשובה והכי עוצמתית בבקשות האלה מימשתי, הספר עדין בהתהוות - כבר יש פרק ראשון והסיפורים רצים לי בראש כל דקה, המרתון גלש לו לתוך שלושים וארבע - כי מה לעשות להכיל כל כך הרבה בשנה אחת כנראה הגוף לא עומד בעומס שלא לומר הנפש.
אחת מברכות המזל טוב שקיבלתי על הקיר של הפייס (והן היו רבות) היתה: בכל יומולדת עומד לו אדם מול המראה ומספר לעצמו כל הישגיו ויודע כי הוא עשיר יותר. תהני מעושר רגשי זה (תודה עופר) - בהתאם לכתוב אני מישמת, אני מתבוננת בכל הטוב הזה שעבר עלי בשנה האחרונה, אני מברכת את הלימוד העצמי היתה זו שנה של התמודדויות, שנה של לימוד, שנה של שינויים, למדתי מקצוע חדש לחיים אותו אני מתכוונת לממש בניכר, למדתי לאהוב מקרוב ומרחוק, למדתי לתת מלא בעיקר מעצמי, גיליתי מי אוהב אותי באמת, הייתי סוכנת נדלן לחצי שנה - ומכרתי, החלטתי להתמכר לאהבה לממש את עצמי ולא לפחד - לא לפחד לגלות את הרגשות שלי באמת.
היום אני נועזת יותר, משתדלת לא לשמור דברים בבטן - אומרת את אשר על ליבי, מתחברת אל האוהבים אותי ומחייכת באמת ובתמים לסביבה.
ועדין בחמש שנים האחרונות לא משנה כמה אהבה אקבל מהסביבה שלי, חמש שנים חסרה לי שיחת הטלפון של הבוקר מאמא, אין על המזל טוב הזה בעולם - המכתבים הקטנים שלה, המתנות הקטנות, העוגות והחיוכים - אין על אמא בעולם, ורק מחסור באחת כזו גורם לי לרצות לקחת עלי את התפקיד ולהעביר את האהבה שלה הלאה.

גברת רוטמן מודל 34, מפוקחת יותר, חכמה יותר ומחויכת - תודה רבה לכולכם שעשיתם לי אחלה יום הולדת
וכמה מצחיק שהיום - ביום הולדת, סופרת עוד 34 ימים אחרונים בארץ
מקווה לראות כמה שיותר את כולכם.

יומן מסע - פרק 4

המספר התעגל לו לארבעים
מתוכם - חג אחד, יום הולדת אחד, חמישה סופי שבוע, שבועים חופשה תל אביבית, 4 שיעורי שחיה, 5 אימוני ריצה שבועיים, השתלמות ספורטיבית אחת, סבב קניות אחד ומאמי אחד שמחכה בקצה השני של העלם.
וואוו, קצר
וכאילו לא הכל בלחץ ובבלאגן היום הלך לעולמו מייבש הכביסה שלי - מה שמגדיל את כמות הלחץ והעצבים - מה שאני אתלה!!
בקיצור חברים, המסמכים מוכנים בדרך לתרגום נוטריון, הבטן מלאה בהתרגשות וטבלת היאוש מתמלאה לאט לאט באיקסים.

חיים בשלט רחוק גורמים לי להשתגע, פתאום נעלמות לי שעות שינה, אני נכנסת למיטה בשעה תשע ורבע ולא מצליחה להירדם עד שתים, אני מתעוררת בבוקר והכל נופל לי מהידים, היום הכל נכנס לי למים, אני יוצאת לריצה והסוללה של הגרמין בדיוק סיימה את תפקידה, פתאום קולטת שלא הטענתי את האייפוד - קיבינימט מה בסהכ בנאדם רצה לרוץ בשקט ולחשוב.

בימים האחרונים אני חושבת להקדים את הטיסה שלי, אני מתלבטת, מצד אחד, וואו אני חייבת להרגיש את הקיץ של תל אביב, אבל בינינו - איזה קיץ ואיזה נעלים, הפכנו לאנגליה עם גשם באמצע מאי. בהיבט השני יש לי תחושה שהכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת והפעם הכושי הוא אני :)

אז יתכן ואתחרפן ואחליט בהבזק של רגע לשנות את מועד הטיסה ולהיעלם, מה שאומר המלצה אישית - אם בא לכם לומר שלום, כל רגע הוא קריטי במצבי הנפשי. או כמו שחברה טובה אמרה לי פעם: "חבל", תכלס גם לי קצת חבל שהיא נעלמה מהרדיוס הסביבתי.

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו קולטים מי אוהב אותנו באמת ואז האסימון נופל שאנחנו בעיקר לבד - כל החברים שלנו עסוקים בחיים השוטפים שלהם, מידי פעם הם שוכחים שאנו קיימים ובמקביל אנחנו מתנהגים באופן די דומה. וכפועל נלווה לזה, אנחנו נעלבים, מתעצבים, כועסים, נעלמים.

אז סליחה למי שנעלמתי לו
סולחת למי שנעלם לי
וחברה - תתעודדו, יותר קל לנהל קשרים וירטואלים

יאללה שיהיה יום לפנים

שנה של אהבה

ווואוו זה ממש בלתי נתפס בעיני שחלפה לה שנה.
היה זה שלישי בבוקר, הגעתי לי לשדה התעופה להמתין לבחור שמעולם לא פגשתי, ישבתי בצד, שיחקתי במכשיר הנייד וחיכיתי שהוא יופיע, הוא נחת - עדכן שהינה עוד כמה דקות הוא יוצא אלי. התרוממתי ממושבי בהתרגשות, פיזרתי את שערי וליבי פעם בחוזקה. ואז הוא צעד לו החוצה עם עגלת המזוודות, קומתו התמירה ושיערו הכהה וכולו חיוך של אושר, החסרתי פעימה וצעדתי לכיוונו.
היה זה חיבוק קצר ונשיקה על הלחי שהותירו בי טעם של עוד.
אני לא יכולה להסביר מה היה שונה בו מכל בחור אחר שיצאתי איתו אבל הוא הצליח לעלות לי את לחץ הדם - הוא גרם לי להתרגש אז והיום.
מאמי - תודה ענקית על השנה הכי טובה שהיתה לי, סופרת את הימים עד ששוב נהיה יחד
נשיקות ליום שנה ראשון מרגש

תקווה ואהובה נפגשות

במהלך אריזות השבת מצאתי כמה פסקאות שכתבתי
הדף הראשון נכתב כשאמא שלי שכבה בטיפול נמרץ וכל מה שעשיתי היה להתפלל, והשני נכתב שלושים יום לאחר מותה, מצורף מילה במילה מהכתב:

תקווה
כשהייתי קטנה היתה לי שכנה תקווה, חייכנית, נעימה, אופטימית ושמחה. תמיד תהיתי מה מקור שמה וניסיתי לשאול את עצמי מה הסוד בקנקנה. היום פגשתי ברחוב עוד אשה בשם תקוה. היא ניגשה אלי בהיסוס וחייכה, אני לא מצליחה להזכר בתווי פניה. היה לה חיוך עצום מימדים ואני חושבת שהיא היתה בהירה.
היא חיזקה את ידי ואמרה לי להתבונן לה בעינים, צללתי לתוך עיניה ואז היא נעלמה, כמו חדרה עמוק לתוך גופי.
עכשיו אני חושבת שאני יודעת מי זו תקווה, היא לא ממש משלנו. היא לא ממש מגיבה. אבל היא חדורה עמוק בתוכנו ומתפללת לשלומה. אני מקווה שהמאבק שאותי מנהיגה תקווה יצליח, אני חדורת אמונה. אומנם אני מאד פוחדת, מפחדת מהנורא.
תקווה ואהובה נפגשות מידי פעם, מחזקות מאד אחת את השניה, מי יתן כי מפגשם יצליח, מי יתן ויחזירו לי את אמא בחזרה.
וכמו שאמא תמיד מסכמת
אוהבת אותך עד סוף העולם וחזרה
שיר





שלושים יום בלעדיך
אדם לא יכול לבחור מי יהיו הוריו
זו מציאות שהוא גדל לתוכה בין אם הוא מרוצה ובין אם לא
אבל אדם בוחר את חבריו
ואני בחיים בחרתי בך

אמא, היית לי החברה הכי טובה
משעת הזריחה ועד צאת הנשמה
כל בוקר חדש נפתח לצלילי קולך
והקול הזה ממשיך ללוות אותי לאורך כל שעות היום
גם היום

השיח ביני לבינך לא הסתיים לעולם, הוא רק מתחיל
את תהיי שותפה לכל החוויות, משקיפה מלמעלה
ואני אהיה פה כדיי לספר לך
על החיים, על השמחות הגדולות ועל האכזבות
על המשפחה המופלאה שהשארת מאחור
ועל שני האחים הנהדרים שלי

עשרים ותשע שנים של אהבה גדולה הענקת לי
אהבה שלמה וטהורה שמספיקה לחיים שלמים
ואת כל החוכמה שינקתי ממך
אני מבטיחה להעביר הלאה

כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא
ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא

יומן מסע - פרק 3

אז זהו נוסעים על אמת
מקבלת מייל ממאמי - צילום של המכתב הראשון שקיבלתי בקנדה - מחייכת לתומי וואלה - נראה טוב!
משנה את הסטטוס בלינדאין - מתחילה לחפש לקוחות, פותחת ארגזים - מטורף!!
מתי קרה לכם שאתם מוצאים זמן לעשות סדר בכל ההוראות קבע שיש לכם בבנק, מתי אתם באמת מסתכלים על חשבון האשראי שלכם ומפענחים מה כל מספר למעשה מציין. אני שנים הייתי משליחה את המעטפה הנוראית הזו שמגיעה פעם בחודש, במרוץ השנים למעטפה הזו התווספה סיומת רבים - מעטפות. כמה פעמים נכנסתי לחנויות בגדים שונות ואתן המוכרות אמרתן לי בחיוך - תחלקי לתשלומים - בננות, תשלומים זה לא כסף!! - תכלס גם אני עשיתי את זה לאחרים אז זה לא פייר לשפוט פה.
סביר להניח שלא הייתי יושבת פה ומסדרת את הכל יפה לאקסל אם לא הייתי עסוקה עכשיו בלבטל - פתאום אני קולטת לאן הכסף שלי הולך - על ביטוחי בריאות שונים אני מוציאה מעל 400 שקל בחודש - ולא זה לא כולל את הביטוח מנהלים שיורד בשוטף בתלוש השכר. פתאום אני מבחינה בחשבונות לסלקום ולאורנג ששכחתי לבטל שאני מבוטחת מלבד ביטוח המנהלים שלי בעוד 400 שקלים מידי חודש כבר קרוב לעשור - וואוו, כנראה שזה היה צריך לבוא באזשהו שלב וכמה נפלא שזה הגיע בשלב הזה.
בדיוק בשעה הזו עוד שבעה שבועות אני אעלה על טיסה למימוש החיים החדשים שלי, אני כבר מדמיינת את הנחיתה, איסוף המזוודות והיציאה למקום החדש הזה שבו יחכה לי א עם חיוך ענק ויאפשר את הנחיתה הרכה הזו.
אז כן מתרגשת ורוקמת תוכניות ולא ממש נמצאת על הקרקע כבר זמן מה, מתבוננת בחברים שלי ובעיקר במשפחה וקולטת שאוטוטו צריכה לומר שלום

אז אני קוראת לכל מי שאוהב אותי באמת, לנצל את הזמן הזה ולהתעקש, כדי שאני לא אפספס אתכם - שבאמת יצא לנו טיפה לבלות יחד לפני שאני נעלמת לחדש ומרתק הזה

רוצה לראות אתכם - תבואו, תתקשרו 

יומן מסע - פרק 2

הידיעה שאני צריכה להתחיל לארוז את כל חפציי ולהחליט מי לחיים ומי לקופסא או ארחיק לכת ואומר מי לפח האשפה, מכניסה אותי למעין דממת אלחוט, הגוף שלי קופא, הידים רועדות ואני שוקעת לאט לאט בזכרונות.. לפחות זה מה שקרה לי בסופשבוע האחרון, מינתי את זוגות הנעלים שילוו אותי בהמשך הדרך - נספרו 22 זוגות לנסיעה והיתר מיותמות עומדות להן בחדר מתבוננות על התקרה וחושבות לעצמן - מה עשינו רע שהגבירה שלנו ויתרה עלינו.
בשנה האחרונה למדתי על עצמי כל כך הרבה, זה מצחיק, לרוב אני אומרת " עברתי הכל, לחיים אין יותר מה לחדש לי", מסתבר שהחיים שלנו הם רצף של חידושים אין סופיים והמטרה שלנו היא לקבל את השינויים בהבנה לחייך ולהתקדם הלאה להצלחה.
אז סימנתי לי רשימה של דברים לביצוע השבוע:
בהתאם לנעלים כך יקרה לשמלות, לחצאיות ולכל דברי הלבוש שיש לי בארון, אחד ילך בשביל החיים והשני יוצג בכבוד והדר במכירת הבגדים השנתית שלי שתתקים ב- 14 למאי תכינו את המזומנים.

רשימת הדברים שאני צריכה לארוז מגוונת למדי - יש את הדברים הבסיסים הסטנדרטים, אליהם אני מצרפת רשימה מכובדת של רהיטים, האם אי פעם חשבתם שבאותה מיטה שישנתם בה בישראל תשנו גם במרחק של 12 שעות טיסה :) מסתבר שאני רכושנית מידי ולא יכולה להפרד מהדברים שלי, רוצה לארוז משהו מפה שיהיה לי תזכורת לבית שם. או מבקשת להמשיך שם את מה שהתחלתי פה.

דד ליין לאריזה - יום עצמאות - וואוו קרוב,
מחייכת לעצמי בבישנות של בוקר יום ראשון
וסופרת - 56 יום למעבר
שיהיה בהצלחה

יומן מסע - פרק 1

מתי בדיוק נפלה ההכרעה שאני אורזת את הפקלעות ועולה על טיסה אחרי האהבה שלי, אממ, קשה לי בדיוק להצביע על הרגע המדויק הזה, אני מניחה שכחודש וחצי לאחר שהתחלנו לצאת הבנתי שכנראה מימוש האהבה שלנו והמשפחתיות שלנו תהה בצד אחר של העולם, בהיבט ראשוני הוא הרי הכי ישראלי שיש, מנגב חומוס, רוקד לצלילי משינה, נהנה לטייל עם כפכפי אצבע במרכז תל אביב ומלא גאוות צנחנים וזכרונות של צבא. אבל היו שם סדקים בכל הישראליות הזו, בפתיחות ובאהבה לטבע, אין מה לעשות כשאתה לא חי בקרנבל הזה שנקרא ישראל למעלה מעשר שנים אתה מגלה חוסר סבלנות לשגרה הישראלית היומיומית הנורמלית, כשקלטתי שהכל מעצבן אותו גם מה שאנחנו קוראים לו בירוקרטיה - חייכתי מתחת לשפה ואמרתי בקול רם - רבעון אני לא נותנת לך. / תכלס צדקתי...

אחרי חוויה מענינת במדינת עולם שלישי החליט אהובי לשוב לזרועותי המפנקות, החלטנו יחד לצאת למסע - מה שנותר היה לבצע החלטה בנוגע למיקום ולזמן. חודשים לקח לנו להחליט, קודם היה זה מאמי שהחליט שרוצה לשוב הביתה - צפון אמריקה, לאחר מכן היתה זו אני שהיתה צריכה לעשות חושבים עם עצמה ולאשר את כל הגחמה הזו של החצי השני שלה, במהלך הימים האלה שחשבתי לאן הולך ליבי שוחחתי רבות עם אמא שלי, דיברתי אליה והיא השיבה לי, דמיינתי את התשובות שלה, היא אמרה לי "בית זה איפה שהלב, אם יש לך מישהו לחזור אליו אחרי יום עבודה, אם את מתעוררת כל בוקר למגע של חיבוק אוהב, אם את קמה תוך כדי שינה כדי להביא לאהובך מים - שם זה הבית שלך" - אחרי תשובה כזו לא היה לי ספק !

ופה התחיל יומן מסע קנדה !!!

מאמי התחיל לחפש עבודה בקדחנות, רק מה זה בדיוק החזיק שבועים - בהם הספיק לחתום על חוזה עבודה,  סגרנו דירה ואופס...שלושה שבועות לאחר מכן אנחנו נוסעים לשדה התעופה - מאז סופרת כבר 51 יום. 

אומנם לונדון לא מחכה לי, אבל טורונטו כן, או לפחות נשמה אחת מחכה לי שם ומשאירה חצי ארון ריק לציוד שלי (זהו שאין סיכוי שהחצי הזה יספיק עבורי:)) 

נותרו חודשים וכל כך הרבה דברים לארגן

רשימות, תעודות, אריזות, חוויות, חברים, מסיבות, וואוו

תכלס אני לא יודעת מאיפה להתחיל...

אני מבולבלת

אני נסערת 

אני רגישה / עצבנית וכל מה שאתם יכולים לחשוב על בחורה עם אופי של פולניה

יומן מסע שלי לקנדה 

או אולי שירשור חיפשה עיר ובסוף היא מצאה 

השאלה אם טורונטו תעמוד בקצב של המשוגעת - אלוהים יודע, אבל אני אהיה פה בשביל לספר

פרפרים מכל מיני צבעים

תיכנסי תזמיני - ממה את מפחדת...
שלום,
נעים מאד
אני שיר
שיר רוטמן - פריקית שליטה, לא מסוגלת לשחרר, לא מסתדרת עם חוסר וודאות, אוהבת תוכניות מובנות - אוהבת יעדים, אוהבת נצחונות ואוהבת בעיקר את הדרך.
בצבא עשיתי קורס מדניות - קורס שממנו לא ממש נהניתי, הייתי עסוקה בפחדים של עצמי - מה אני באמת חייבת לעמוד מול כיתה ולהסביר להם איך יורים מהנשק הזה, מה אני באמת חייבת לרוץ את מסלול המכשולים הזה. הכי נוח הסתדרתי בשקם, המקום היה רגוע וחייכני, הבחור מאחורי הדלפק עם העינים הכחולות מידי פעם היה זורק לי טעמי והכל שם היה נורא מתוק - אין ספק שאוכל מנחם - עד היום. כשרע לי אני תמיד שבה אל השוקולד - או כמו שאני אוהבת לקרוא לו -השחור העמוק הזה.
אז כל השבת האחרונה אני יושבת / שוכבת / נעה מצד אחד לשני ומגלגלת את הרעיון בראש - אבל מה אני מפחדת, אומרים שחג האביב הוא חג החירות - האם פה טמונה חירותי - האם הקבל באתר אינטרנט המסוים יעשה את ההבדל.
והלב שלי רועד, מפחד ומגעגועים, ומהלא נודע
מנסה לחשוב מה אמא היתה אומרת לי בזמנים כאלה - האם היתה ממליצה לי לשבור את הכלים ולברוח, או היתה אומרת לי להמתין בסבלנות לתורי - קשה לי החוסר וודאות הזו.
מסתבר שההורים שלנו חסרים לנו הכי הרבה בתקופת חגים, אני שונאת חגים כבר קרוב לחמש שנים, מנסה לברוח מהקרנבל הזה, שונאת ארוחות משפחתיות, בעיקר כי כואב לי, קשה לי לסעוד סביב השולחן ללא הנוכחות שלה. בשבוע האחרון אני מדליקה נרות נשמה - בעיקר בשביל להרגיש קרובה אלי, אני מנסה לשוחח איתה - לסעוד מולה ולחבק אותה
אולי האנרגיה שלה תתן לי את התשובה
והמשאלה הכי גדולה שלי לחג - אמא תני לי את היכולת לשחרר, לזרוק הכל ולא לדאוג למחר, כי כשאתה משוחרר מדאגות אתה פותח את עצמך ומאפשר לעצמך לגלות את עצמך מחדש
חג אביב שמח

תקועה

זר לא יבין, אבל אני אנסה להמחיש לכם את מה שעובר בתוכי בתקופה האחרונה בצורה הכי פשוטה והכי יצרית שיש - סבלתם פעם מעצירות - אז ככה מתחיל היום הסיפור שלי.
אנחנו תמיד ממעיטים בערך של המונח חרא - אבל מסתבר שהוא מלווה אותנו בכל צעד וצעד, זה רודף אותנו בחיי היומיום, אנחנו משתמשים בו כביטוי לקושי בחיים, אנחנו נותנים אנחת רווחה כשאנחנו מסיימים ובעיקר המונח הזה עושה אותנו חייכינים יותר, מסתובבים סביבנו המון אנשי חרא, אנחנו אוכלים אוכל חרא, ועוטפים אותנו החיים בהרבה רגעי חרא - אז תכלס למה אתם עושים פרצוף כשמישהו אומר חרא בקול רם...
מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי בעיה עם מקומות חדשים - תקראו לזה קיבה רגיזה, תקראו לזה קשיי הסתגלות, אך כל פעם שאני נוסעת לטיול, או אפילו באמצע יום עבודה אני נכנסת לפקק - ולא מתכוונת לפקקי תנועה, לעיתים באמצע יום עבודה כשהלחץ קשה אני בורחת לי לביתי הקט לחמש דקות ספורות, שאחריהן הכל נראה רגוע יותר, בחול זה קצת יותר בעיתי אני נוסעת לי לטייל, ופתאום אני מרגישה כמו באיזה אי תנועה - כלום לא יוצא וכלום לא נכנס והבטן מתנפחת.. התחושה הזו של הנפיחות והמועקה מתורגמת אצלי בחיים להמון מקומות - היום למשל או בחודש האחרון אני מרגישה כל כך תקועה.
וזה לא עוזר שאתם חברי אומרים לי - עוד חודש תחייכי על כל זה, אני מרגישה כאלו עומד לצידי שעון חול והוא זוחל וזוחל, אבל בדיוק ברגע שכל הגרגירים כמעט עוברים לצד השני - מישהו הופך את השעון והספירה מתחילה מחדש.
מה רע לך שואלים אותי
רע לי כי אין לי תאריך
רע לי כי מרגישה תקועה כי הדברים לא זזים כמו שאני רוצה
קשה לי כי אני בקושי מצליחה לנשום, אני מתעוררת בבהלה בלילה בשעות הזויות, אני מדמינת חיבוק, חולמת על נשיקה והולכת כל לילה לישון במיטה ריקה. יכול להיות שזה באמת רק חודשים - מה את מתרגשת, אבל, אחרי שקיבלת את התחושות האלה, אחרי שעוררת את כל מה שחשבת שאין לך, קשה, קשה לשים הכל בצד בהמתנה - אפילו אם ההמתנה היא רק לתקופה קצובה.
אז אם אני לא מחייכת - אני באמת עצובה
ואם אני לא מתקשרת - אני באמת עצובה
ואם אני לא מפרגנת או אם אני מרירה - זה רק בגלל שאני עצובה

יבוא יום, אני מבטיחה- אכתוב פוסט הכי מעודד בעולם, אני אכתוב שהפקק השתחרר ואני בדרך, בדרך לחיים החדשים שלי
טוב, יש לי באמת רק חודשים - מסיימת בחיוך, ההתחלה החדשה שלי מתקרבת בצעדי ענק
אוהבת

לא בחורה של מקומות סגורים

יכול להיות שלפוסט הזה אני צריכה לחפש שם אחר, אימונים בשטח פתוח - או ריצה באוויר הצח - או עוד אלף ואחת רעיונות שיסמלו את מה שאני מרגישה כעת.
מצחיק, לפתיחה אני אשלח אתכם לפוסט אחר שלי שהעליתי אי שם בינואר האחרון - דוח פציעה.
התחלתי לרוץ בחדר כושר על מסילה לפני כשנתים, הכריחו אותי לרוץ, בהתחלה התנגדתי ואז התחלתי להתאהב - בעצמי תוך כדי הריצה, והמשכתי. במשך רבעון שלם רצתי רק על המסילה, התלבשתי במיטב המלבושים ועשיתי עינים לעוברים ושבים בחדר כושר, עשינו תחרויות שאף אחד לא ניצח, צחקנו אחכ על כוס קפה בקפיטריה, אבל הייתי דבוקה למסילה ולטלויזיה שהיתה מול עיני. ואז...בוקר אחד פגשתי אותו בפארק והתחלנו לרוץ, פתאום נאבקתי בקרירות של הבוקר, פתאום התחלתי לחייך, התבוננתי על אנשי תל אביב של הבוקר, על הכלבים, הציפורים - אנשי האופנים, אנשי העגלות, צחוק של בוקר ובעיקר אהבתי את האוויר.
מכון הכושר נשכח אי שם מאחור, ואני התאהבתי בגילויים החדשים, ריצות לכיוון השדות של כביש 6, ריצות על הים או סתם ריצות בשכונה, ריצה בדרך לארוחה וסתם ריצה בשדרה - ומידי פעם מעדתי ועשיתי גיחה למכון כושר - לעיתים תנאי מזג האוויר לא מאפשרים אחרת.
הבוקר, קמתי מאוחר, התפנקתי, ובשל כך החלטתי לעשות אימון פרטלק על המסילה - אולי נסחפתי עם הקצבים, יש מצב שהדופק קפץ למקומות שלא היה אמור להגיע אליהם - אבל...אימון זה אימון ורציתי להוציא את כל הכוח שיש בי. ושוב הרגשתי שאין לי אוויר, ושוב הרגשתי חנוקה - ושוב התבוננתי על הצג, הטלויזיה שמולי עשתה לי סחרחורת, המספרים קפצו לי ככה מבעד לעינים - והחלטתי להפסיק. מוזר, האם זה באמת המקום הסגור והמחניק, האם הרעיון הוא לרוץ רק באוויר הפתוח זה מה שנכון עבורי?
מודאגת כפולניה מסורה חזרתי לביתי, את הריצה הזו אשלים בשעות הערב באוויר הפתוח
למכון הכושר להבא אגיע רק לאימוני כוח שלי או של מתאמנים שלי - כנראה שאת הריצה שלי אני צריכה בחוץ - אישה של אוויר, אישה של שמחה, אישה של פריחה

בוקר נפלא לכולם !!

אז קשה אין רק בלחם

לפעמים כשאני מטיילת בחצר או סתם צועדת / רצה ממקום אחד לשני אני מתבוננת סביבי ורואה את הילדים משחקים בגינה, מצחקקים בתמימות וצועקים אחד לשניה, אני מבחינה ברכות ובתמימות הזו שהכל כל כך חד מימדי - טוב ורע, יפה ומכוער, שמח ועצוב. אין את הכהות הזו שעוטפת אותך בבגרות מידי יום. יש את האהבה והחדווה לחיים, את ההתרגשות בגילוי של משהו חדש ושברון הלב כשמה שחשבת מתנפץ. לעיתים אני מקנאה בפשטות הזו בקבלה - הפיקחות שקיבלתי עם השנים לא בהכרח תרמה לי לשקט הנפשי, היא הכניסה בי מתחים וציפיה - היא גרמה לי להיות מי שאני היום - אדם בוגר ואחראי שעמוק בפנים רוצה לשוב ולו לרגע קל להיות ילדה, תמימה וענוגה.

אז כבר יצא לי לדבר פה לא מעט על קושי - כי מה לעשות החיים הבוגרים שלנו לא מלאי שושנים וכל הצלחה לרוב צמודה להמון לחץ בדרך, אבל עדין במבט מהצד אני מביטה בפליאה -איך יכול להיות רצף של מאורעות כל כך מלחיצים בעת ובעונה אחת, איך אדם הכי חזק שרק יכול להיות יכול לשאת על גבו כל כך הרבה קושי - קיבינימט תנו לנוח. אפשרות אחת היא לשבור את הכלים והשניה היא לסתום ולהתמודד - אני כאמור בחרתי באפשרות השניה.
אבל מה עושים שהגוף בוגד בך, שאתה משדר למוח משהו אחד והוא בוחר לשדר משהו אחר, יצאתי הבוקר לריצה - ריצת בוקר שבת שגרתית, נכון הרגשתי זיפת - ידעתי שזה ישפר לי את ההרגשה, נכון לא הצלחתי לאכול כמעט כלום אתמול כי הייתי חנוקה מהדמעות מה שבטח לא עזר לגוף להתמודד עם הריצה. הרוח הקרירה נתנה את אותותיה להתחיל ורצתי בכל הכוח שלי, מחייכת לעולם... ואז נפלתי על גל אדומים ונאלצתי לתת זכות קדימה למכוניות סביבי, ברמזור השלישי לא יכולתי להמשיך, הדמעות זלגו מעצמן ומצאתי את עצמי יושבת על המדרכה ובוכה - כמו אותה ילדה תמימה שנפלה מהנדנדה והיא בוכה מכאבים ומבהלה.
הדמעות זלגו להן, הגוף רעד ולא יכולתי להמשיך
הגוף בגד
הנפש בגדה
הרגשתי כמו במכת חשמל ולא יכולתי לזוז, החלטתי להפסיק
לאחר מספר דקות שכבר הצלחתי לחייך התרוממתי והתחלתי לצעוד לכיוון הבית, למזלי שיר משמח עלה בגורל מה שגרם לי לרקוד עד מפתן הדלת בקומה שש.
גם שקשה צריך לדעת מתי להפסיק - צריך לנשום נשימה אחת גדולה ולקבל אנרגיה חדשה לחיים.
אז נכון הוא רחוק, ונורא קשה לקפל בית וחיים למזוודה, וההמתנה מיגעת ויש כל כך הרבה קשיים בדרך - אבל הכל בקטנה
בוקר טוב חברים שלי 

סקס ושוקולד

הרבה ספרים ומאמרים נכתבו על מה אני חושב בזמן שאני רץ, מסתבר שנפלאות הן מחשבות האדם ולרובנו רצות אינספור סיפורים במהלך המאבק הזה בגוף ובאיתני הטבע. לא מזמן הייתי בהרצאה שדיברה על התמודדות במשברים תוך כדי תחרות וכיצד לעבור את המכשול ולהמשיך את הדרך לשמה התחלנו את הריצה. המרצה נתן דוגמאות שונות מה עושה לאנשים טוב, יש כאלו שיקחו איתם שוקולד, סוכריות, פירות שמצליחים להמתיק להם את הקושי תוך כדי, יש את אלו שחושבים על העבודה, החברים, האהובים שלהם ויש את אלו שחושבים על אלו שהם ממש לא אוהבים וכיצד יוכלו להראות להם מאיפה משתין הדג.
היום במהלך הריצה שלי חשבתי על מה אני חושבת שאני רצה, הגעתי למספר תובנות:
הראשונה אני חושבת על שוקולד בכל מיני צבעים וצורות, נוזלי, מוצק, טראפלס קטנטן או קוביה. אני חושבת על עוגות קראנצ' מהטובות האלה שניתן למצוא אצל שמו ברמת אביב או בחיפה, עוגות מוס, בראוניז שוקולד, וגם חשבתי על אחיין שלי אלון שהאהבה המשפחתית שלנו לשוקולד עברה אליו בירושה הוא מתעורר לחיים רק כשהוא מריח איזה ממתק שחור בסביבה.

התובנה השניה, שתכלס היא היתה ראשונה אבל מפאת מבוכה העדפתי שתהיו עסוקים במתוקי השוקולד, חשבתי על סקס, על תשוקה חסרת מעצורים, על זיעה מעורבלת באובדן חושים, על מגע עדין וריח אוהב, על צחוק, ובכי של התרגשות, על צעקות  מלאי התלהבות.

תכלס ההתיחסות שלי לסקס זהה להתיחסות שלי לשוקולד - זה מתוק, זה סופר טעים, אתה מרגיש שביצעת חטא בזה שזללת ללא מעצורים ואתה מת לעשות את זה שוב.
מפאת היותי בחורה ומדאגה לנפלאות הגזרה - אני אשאר בתובנה מספר 2.

מאמי - אוטוטו מגיעה :) 

התחלות, מטרות, יעדים

ההתפכחות שלי התרחשה לפני קרוב לשנה וחצי, התבוננתי על כל מי שעמד לצידי, התקלפתי שכבה אחר שכבה עד שנעמדתי מול האומה עירומה, חשופה ומדממת. הדימום הזה כמה שהוא היה מלאכותי ופלסטי הוא היה מבחינתי זעקה לעזרה, זעקה לשינוי בדפוסי חשיבה ודפוסי חיים. וגם כשאתה משנה דרך התנהלות ומבצע איזשהו שינוי התנהגותי יש לעיתים רגעי משבר, מהרגעים האלו בחיים שאתה זקוק לחיוך אוהד, לחיבוק מנחם ואפילו גם למנה מתוקה שתדרבן אותך להמשיך בצעידה או בריצה לפסגת החלומות שלך להגשמה העצמית.
אני רוצה היום לומר תודה לכמה אנשים שהיו עבורי אבן דרך במסע הזה לגילוי העצמי להתפכחות ולתובנות של מי שאני היום. מיותר לציין שכל החיים אנחנו ממשיכים לצעוד בדרך כלשהי לכיוון מטרה שונה, אסור לנו להפסיק ללכת/לרוץ - מאחר וברגע שאתה מפסיק את העשיה האישית שלך אתה כבה, האנרגיות לאט לאט נעלמות והמכונה המשומנת מאבדת מכוחה.
אז מי היה איתי ומי עדין במהלך כל הדרך המפרכת הזו. הראשונה האישה ב-ה ההידיעה, שלצערי איננה איתי מזה חמש שנים היא אמא שלי. הדבר הכי עוצמתי שלמדתי ממנה היא שאישה צריכה לעמוד בכוחות עצמה ולא להסתמך על אף גבר שיהיה לצידה ויעזור לה, אנקדוטה נוספת שלה היה - אם לא טוב לך, קומי לכי, אל תתני לעצמך להתעורר בבוקר כבויה וללא החיוך מלוא האנרגיות שלך, עליך להיות רעבה לחיים, מוכנה לטרוף אותם בכל רגע נתון ואם ככה יהיו הדברים הצלחתך בטוחה - אז תודה אמא.
אני רוצה לומר תודה לשי - המאמן הראשון שהצליח לעלות אותי על מכשיר המסילה - עיקמתי את פני, קיללתי אותו כל יום מחדש, אבל זה הוכיח את עצמו, נשאבתי לריצה, התאהבתי בשקט של ההתמודדות עם הקושי והמציאת פתרונות תוך כדי. הוא היה אחד מאלו שגרמו לי להתאהב בעשיה למען אחרים.
מצחיק יהיה לומר תודה בשלב הזה לעצמי, תודה רבה על הסקרנות הרבה שגיליתי בתוך התהליך הזה, הרצון לחיפוש עצמי גרם לי להתעניין קצת יותר מהאדם הממוצע, בעיקר פה ברשת, גרם לי לקרוא וגרם לי להיות בפוקוס גדול על מי אני ולאן אני רוצה להגיע. מפתיע אבל כשאתה עובד למען מטרה אתה מכיר הרבה אנשים בדרך שדומים לך, אוהבים את מה שאתה אוהב וחולקים התמודדויות גופניות דומות. בדרך הזו הכרתי את איל, האנרגיות שהאדם הזה נתן לי לקום ולשנות ולהתמודד - התוכנית אימון הראשונה שבנה לי, ריצת 10 קילומטר ראשונה שנראתה בזמנו כחלום, התחרויות הראשונות, הג'ל הראשון שלקחתי, הפולאר הראשון - תודה שהיית שם בהחלט יש לך חלק גדול.
המאמן המקצועי והמנטאלי שלי, האדם שאחראי על תוכניות התזונה שלי וזה שמחייך אלי למרות שאני עושה לו בושות בחודשים האחרונים - הוא לא אחר מ- שון פורטל. הגעתי אליו לפני שנה מתוך מטרה להשיל אחוזי שומן על מנת לרוץ מהר יותר ואיכותי יותר, גיליתי אדם מקסים, חם, פתוח, מצחיק והכי חשוב מקצועי בטירוף ואכפתי. תודה ענקית על הסבלנות והאמונה, כי אין מה לעשות גם לטוב בספורטאים יש רגעים קשים, שלעתים יכולים להיות פרוסים על כמה חודשים - מבטיחה שעד הקיץ זה יעבור :)
היתה בדרך גם מאמנת אישית רווית שפקחה את עיני ולימדה אותי להסתכל קודם כל על עצמי ולאחר מכן על כל מה שמסביב, גם כשהרגשתי הכי למטה והרגעים היו סופר קשים, היא גרמה לי להסתכל על החיים מנקדת מבט אמיתית, ריאלית ומחויכת. אתה יכול לקחת את החיים כמו שהם, או להחליט לשנות. דרכה למדתי לשנות בשביל עצמי, לחיות בשביל עצמי ולבחור רק בגלל שזה מה שאני רוצה.
השגים אישים במהלך הדרך
הכי גדול זו מציאת אהבה, זכיתי בפרטנר מדהים, גדול מהחיים כמו שאמא שלו אומרת, אחד כזה שכיף לקום איתו בבוקר, כזה שמעשיר אותי בידע שלו ומשלים אותי בחלקים שאני פחות טובה בהם, וחשוב לא פחות אחד כזה שבוודאות יהיה איתי כשטוב וגם כשממש רע.
ההישג הנוסף שלי הוא הדרך אליה אני הולכת, אם הייתי בפרשת דרכים לפני שנה וחצי אני היום בתוך תהליך של שינוי קריירה ודפוסי חיים, אני רוצה לעשות בשביל אחרים (בעיקר בשביל אחרות), רוצה לראות את האושר שלהם ולהבין שתרמתי באופן משמעותי בהצלחה של אדם אחר. בשנים האחרונות למדתי להכיר את בנות מיני לעומק ולהעריץ אותן על כל החוזקות שלהן - אשה מתנהלת בין בית לבין קריירה ומצליחה ביד רמה לנצח על הכל בדרך שרק היא מסוגלת!!!

אז זהו התהליך עוד ארוך, יש נפילות בדרך, יש כשלונות, אבל החוכמה היא לקום ולעשות מעשה - אם לא תעשה החיים לא ישתנו מעצמם, האגדות מדברות על חיו באושר ועושר, אבל אנחנו מפוקחים מספיק להבין היום שיש לעשות על מנת לקבל.

* נכתב עם המון אהבה לכל מי שסביבי, כן וחייבים לשמור על אופטימיות גם כשהתהליך לא קל, והיום לראיה או בכלל השבוע גם לי מאד קשה.

אוהבת

פרפרים, התחלות, החלטות, שינויים ותודות

כמה סמלי שאת הפוסט הזה אני כותבת דווקא בחג פורים. החג בו כולנו לובשים בגדים שלא שלנו, מסתתרים מאחורי מצלמות ומשחקים ולו לרגע קל את משחק "אילו הייתי". זה מצחיק אבל הרבה מאיתנו מסתתרים גם ביום יום מאחורי מסכה - מפחדים להיות מי שהם באמת, מפחדים מהאמת המרה או מלקיחת אחריות - הרבה יותר קל להאשים את הסביבה במר גורלך, הרי אין שום סיכוי בעולם שפעלת שלא כשורה.

אין לי ביקורת חלילה על אנשי המסכות, אני חושבת שלאורך שנים ארוכות אני הייתי כזו, פחדתי להפגע ולכן הכי פשוט בעולם היה לא לחשוף לאנשים את מי שאני באמת, גם לא כאלה שרוצים ומאמינים שהם הכי קרובים אלי. לפעמים אפילו במבצר הביתי שלי לא זיהיתי את מי שאני באמת - בשקט הפנימי שלי עם עצמי, צללתי לעומק המהות והרציונאל של מה זה חיים, חשבתי עלי ועל המשפחה שלי והחברים ואיפה אני רוצה להיות בכל הדבר הגדול הזה. 

במהלך החיפוש העצמי הזה יש מצב שהסתתרתי אף יותר, ברחתי ממחויבות מכל מיני צורות, מקומות עבודה, מערכות יחסים, בין חברים ואפילו קצת בריחה עצמית. הבריחה הנשית הכי מובהקת היא הבריחה לקניון, הבריחה למעוז הקפיטליזם, הכל יפה וצבעוני, מריח נהדר וכפי שהמוכרת הגדירה - מקסימום תחלקי לתשלומים. תכלס - עצוב לי קצת לומר, שהאמנתי לה, האמנתי שהחצאית פליסה הזו תעשה אותי יותר מאושרת, שעקבי הסטילטו יעשו אותי יותר גבוה, ושהמסקרה המעלפת הזו תביא לי אהבה. לתקופה מסוימת זה באמת תרם, שיפר את מצב הרוח, גרם לי לחייך. מרגע שגיליתי מי אני באמת, מצאתי את סדרי העדיפויות שלי משתנים מהקצה לקצה..
היום אני נמצאת בתהליכי בניה, שבסופם אקח שליטה על החיים שלי באופן מוחלט ואעשה רק מה שאני רוצה לעשות.
לקום בבוקר, לצאת מהמיטה ולחייך :-)
בחג פורים הנוכחי אני לא מרגישה צורך להתחפש, לא לושתי ולא לאחשוורוש ואפילו לא להמן הרשע. אני פשוט רוצה להיות מי שאני, איך שאני עם כל החרא ועם כל הטוב.
ומי מכם שזכה לקבל טוב - אשרכם
ומי מכם שזכה לקבל גם רע - אלו החיים
חג פורים שמח ותודה למשפחה שלי, לחברים שלי ולבן זוג שלי שעוזרים לי להתגבר על הפחדים ולהראות לעולם מיהי שיר רוטמן באמת

* פתאום אני קולטת שלא נתתי מקום לתודות ולא ירדתי לעומקם של השינויים - ככל הנראה זה יהיה בהמשך
* תכלס, אין ממש קשר בין הכותרת לתוכן - אולי כי פורים והפוסט התחפש למשהו שהוא עדין לא, או שזה טריילר להמשך - הסרט על החיים שלי, או הספר מה שיבוא קודם:)

חתיכה מהלב

כמו נצח זה מרגיש, אחד עשר יום שהוא איננו, המיטה שלי ריקה, הדמעה הקבועה מבצבצת לה שקטה, ואז מתחיל זרם שוטף של דמעות. מצחיק, חשבתי שהדמעות נגמרו לי במאגרי הגוף מיד אחרי השבעה על אמא. באותה תקופה הייתי בוכה תחת משקפי השמש הגדולות, בוכה ומשוחחת איתה - שואלת לשלומה ומבקשת עזרה. ולאחר תקופה מסוימת הדמעות הפסיקו להופיע והייתי מתבוננת אל העולם מבעד עינים מפוקחות, בוגרות וסקפטיות. ואז, הוא צץ לי ככה ללא התראה מראש לחיים, נגע בכל נקודות הרגש והצליח בכל הטוב שבו להצית אותי מחדש, להאיר אותי ולהוציא ממני את האנרגיות הכי חזקות שיש לאישה.

http://www.youtube.com/watch?v=4A-EllJptgg&feature=related

שנת הדוב מכירים את זה, הם עוצמים עינים בעונה הקרה ומתעוררים בהתרגשות למגע קרן האור הראשונה על גופם, הלוואי ויכולתי להכנס לתנומה הזו, לשקוע לחמימות נעימה תחת שמכת צמר מפנקת ופשוט להתעורר למגע ידו המלטפת אותי. מאמי נסע ומסתבר שיחד עם המטען העודף הוא לקח חתיכה מתוכי, חתיכה עשירה ופועמת - חתיכה מליבי. 

אז הוא ישאל אותי למה את בוכה ואני שוב אשיב כי אני מתגעגעת

והוא יבקש ממני להפסיק ואני אתאמץ להסתיר את הדמעות

אבל מאז שהוא נסע קשה לי לנשום, הזרועות שלי ריקות ואפילו שהשמש מאירה אותי בקרניה החמימות לי קר

מאמי שלי LOVE U  :) 

חיים בהמתנה

למה את בוכה,
אני לא בוכה
את בוכה!
אני בוכה כי אני מתגעגעת
אבל אני כאן
אני בוכה כי אני יודעת שאני אתגעגע
איזה מצחיקה

שבוע אחרי
למה את בוכה
כי אני מתגעגעת, אבל עכשיו אני באמת מתגעגעת אתה לא כאן..

הספירה לאחור החלה, מאמי שלי נסע ואני סופרת 4 ימים בלעדיו, מפתיע מצד אחד זה מרגיש כאילו לפני כמה דקות הוא עוד ישב פה לצידי במיטה, ומהצד השני הוא מרגיש כל כך רחוק. שגרת היום שלי פתאום השתנתה, הוא לא צועק עלי בבוקר שאתעורר, אני לא רצה הביתה להרים סיר של מרק, ובעיקר חסרות לי הנשיקות שלו והחיבוק האוהב.
חברים שאלו אותי, איך את עוזבת הכל, את בטוחה שזה נכון לך בכלל...את מוותרת, אני למעשה מרוויחה בענק ולעיתים בשביל דברים טובים צריך ללכת עד לקצה השני של העולם על מנת לממש אותם. יתכן והתבגרתי במהלך השנה האחרונה, אבל בחיאת עברתי כל כך הרבה - כמה אפשר להשכיל וללמוד מנסיון חיים, בהיבט כזה אני אוטוטו מתחילה את שנתון החמישים שלי :)
אז הבטן שלי מתהפכת ואני מתרגשת בטירוף
נהנית מהחורף הישראלי האחרון שלי
משתדלת ליהנות מהחברים שלי כמה שיותר ומהמשפחה והאחינים המתוקים שלי
בוכה הרבה כי פשוט הדמעות זולגות מעצמן - כאילו חתכו לי חלק מהלב ושלחו אותו הרחק אי שם

יש אי שם
מישהו חושב עליך
מישהו רוצה אותך נורא
יש אי שם

יש אי שם
מישהו חולם עליך
מישהו אוהב אותך כל כך
יש אי שם


ולסיום פנינת מחמד מהיעד המשותף שלנו, למאמי זה כבר בית, לי זה נראה כמו חופשה...

איך לא זכינו בתחרות סיפורי אהבה, או תחרויות אינטרנט המנוהלות באופן שהן צוחקות על הגולש

כל מי שמכיר אותי יודע שהעולם הוירטואלי אינו זר לי, רוב שעות היום אני נמצאת במרחב הבטוח והמפנק הזה, יש את אלו שעושים את זה בסתר בעבודה ויש את אלו כמותי שמאושרים שזו העבודה שלהם - אז כן, אין צורך לשאול, סביר להניח שאני און לין- אתם מוזמנים להציק, אם אני לא עונה לבטח אני מסננת. בתור אחת כזו הספקתי לראות המון פעילויות של מותגים ברשת, לרוב הפעילויות הייתי שותפה שקטה, הבטתי מהצד, חייכתי, התלהבתי, אבל לא ממש לקחתי צעד והשתתפתי. למעט אולי מקרים בודדים שהתחרות היתה קטנה ולא רצינית במיוחד.

לתחרות סיפורי אהבה הצטרפתי ממספר רב של סיבות

1- בן זוגי שהה בלגוס באותה תקופה והיינו אכולי געגועים

2- לראשונה בחיי אני אוהבת באמת ומצחיק שהאהבה הזו הגיעה אלי ברשת למרות כל ההתנגדויות, אז בהחלט רציתי לבשר את הבשורה לחברי הקרובים והרחוקים

3- הפרס היה באמת שווה - חופשה קסומה

אלו מכם שמכירים את הסיפור אני אשתדל לקצר

התחרות החלה בתחילת אוקטובר והיתה אמורה על פי התקנון להימשך עד 24 לדצמבר, בתקופה הזו קידמנו מאמי ואנוכי את הפעילות בצורה מאסיבית למדי, על פי החוקים הגולשים יכלו להצביע מידי יום ל-3 מועמדים שונים. הקידומים של התחרות ברשת היו עלובים למדי, באנרים מעטים בפייסבוק וזה הכל... מירוץ התחרות היה בשיאו, עדכנו את חברינו על הקיר בפייסבוק בתדירות יומית, חברים פרגנו לנו את הקירות שלהם, כל יום שחלף ראינו שאנו עולים בדירוג הזוגות האהודים, היינו בשמים מרוב התרגשות, ושמחנו כל כך שדצמבר הגיע - רק מה..פתאום מארגני התחרות החליטו ללא הודעה מראש להאריך את התחרות (נכון, היה סעיף בתקנון שמאשר להם את הפעולה הזו, אבל גם בתקנון הזה היו פירצות על ימין ועל שמאל).

המשכנו לקדם את התחרות

מנסיון אישי לא ראיתי אף אחד מהזוגות מקדם את התחרות כמותנו - איך אני יודעת אתם שואלים, פשוט מאד, חברי הטוב גוגל לא מצא תוצאות על אף אחד מהזוגות - והפכתי את הרשת תאמינו לי..

בינואר תודה לאל הסתיימה התחרות, אפילו קיבלנו מייל משמח ב- 19 לינואר שבישר על עליה לשלב הגמר - לא היו מאושרים מאיתנו, אפילו עדכנתי אתכם על הקיר.. שבוע לאחר מכן קיבלתי מייל מנדב הבחור שריכז את הפעילות הזו האומר שמנהל המותג חולה - קלטתם חולה, ולכן ההכרזה על הזוכים נדחית.

היום קמתי בבוקר וראיתי שזוג אחר קיבל את הפרס, יכול להיות שתגידו שאני ממורמרת על אי זכייתי - אבל אני בעיקר מאוכזבת מההתנהלות המבישה הזו מצד המותג שאני באמת מרגישה שעשה לי שירות מעולה ברמת מציאת בן זוג.

בחודש הזה עד לעדכון הזוכה המותג הספיק להעלים את האתר מהאוויר מה שעורר את חשדותי, נדב לא טרח להחזיר לי מיילים. שלחתי לו שלושה מיילים בבקשה לדעת מתי מכריזים על הזוכים - לאף אחד מהם כאמור לא קיבלתי תשובה.

מן הראוי היה כפי ששלחו מכתב עליה לגמר לשלוח מכתב תודה על ההשתתפות אבל לא ניצחתם את השלב הסופי - בסיטואציה כזו הייתי מקבלת את ההפסד בחיוך.

ואחרי שקיטרתי ואמרתי את אשר על ליבי, אני חייבת שוב לומר לחברים הרווקים מבינכם שכל פעם שואלים אותי אם יש לי חבר או חברה להכיר לכם, ואני רואה את הרצון האמיתי שלכם לזוגיות - זה בדיוק היה הרצון שלי. אל תפחדו להכנס לרשת, תעבדו בזה יותר ממה שאתם משקיעים בקריירה שלכם. תחשבו שזו ההשקעה הכי גדולה שלכם - מציאת פרטנר לחיים. בחלומות הכי מתוקים שלי לא חשבתי שאכיר את אהובי ברשת, אמרתי כמוכם לי זה לא יקרה, אבל ניסיתי, כנגד כל המחשבות שלי, כנגד כל מה שאני מאמינה בו, עשיתי הכל הפוך - וההפוך הזה גילה לי את מי שאני באמת.

אז למרות הכל ניצחתי ובגדול, עומד לצידי גבר איתן, חם, אמיתי, מצחיק, חכם ועוד עשרות קומפלימנטים שאני יכולה להרעיף עליו, ואני מתבוננת בו בגאווה, ואני מאושרת ואחרי הכל זה הפרס הכי גדול שאפשר לבקש, עזבו אתכם מחופשה חלומית, לא מתעשרים ביום ולא ביומים, אז נממן את החופש הזה מהכיס, אבל את האושר הזה של לקום איתו בבוקר מחובקת לא ניתן לכמת למזומן :)

בהצלחה לכולם

יום המשפחה שלי

אתמול ישבתי בארוחת ערב אצל אחי הגדול, שיחקנו עם האחיינים השובבים, אכלנו ושתינו לשוכרה ולפתע התחלנו לעלות את זכרונות הילדות שלנו ומה המשמעות למונח משפחתיות מבחינתינו. הסיטואציה לשיחה כזו ביום המשפחה כנראה לא צפה במקרה - החסכים המשפחתיים שכל אחד מאחיי חש הוא כנראה מאד קרוב לחסך שלי וזה צף בעיקר ברגעים משפחתים כמו יום שכולו מסמן משפחה, אהבה, אחדות ולכידות .
לפני שנים לא היה באמת יום המשפחה - קראנו לו בשפה המקצועית והלא מקצועית יום האם. זכור לי במהומהם, זר פרחים לאמא, ברכה, חיבוק אוהב, שנים לאחר מכן, לאחר המהפכה הפמינסטית, הגברים כנראה חשו בתסכול קל וגרמו לנו הנשים לשנות את השם ולהפוך את זה ליום של משפחה.
אבל גם לאחר שהפכנו את זה, אחרי שאיבדתי גם את דמות האם וגם את דמות האב, אני יכולה לומר בקול רם לגברים פה -שאין מה לעשות, האמא היא עמוד הטווח של הבית - היא הגורם המלכד, המכנס והאוהב. אין כמו לחזור ולהתגונן בין זרועותיה של אמא אחרי יום לימודים קשה, אכזבה, מריבה וכו.
במשך החיים אנחנו לעיתים מקלים ראש באשה המופלאה הזו שנתנה לנו חיים, אנחנו צועקים עליה, כועסים עליה, מאשימים אותה ובעיקר מוציאים את זעמנו על אותה דמות שלא משנה מה אמורה לאהוב אותנו כפי שאנחנו. אז זה דווקא מאד חשוב לשמר את היום הזה כיום האם, יום בו אנו יכולים לבוא ולעטוף אותה בכל האהבה שלנו.
לצערי כבר חמש שנים אני לא חוגגת את היום הזה - כי אין דמות אימהית לחגוג עימה, אתמול מצאתי את עצמי, יושבת וקוראת סטטוסים, רואה לינקים לשירי הורות מגוונים, ואני נדחקת לצידי הקיר, מתעטפת בשמיכה חמימה ומתאפקת לא להזיל דמעה.
כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ואין בעולם ...כמו..של אמא..

אמא שלי
יום משפחה שמח :)

דוח פציעה

צחוק הגורל - או לי זה עוד אף פעם לא קרה.
חברים על תמהרו לבוא ולומר לי זה לא יקרה, מסתבר שהחיים שלנו כמה שהם קצרים הם חופנים בתוכם חוויות מסעירות - כמו זו שחוויתי הערב. הגעתי הביתה לקראת שבע ושלושים וחייכתי למאמי שלי שפתח לי את הדלת באהבה, חיש קל מיהרתי למטבח והתחלתי לקלף ירקות - רציתי נורא להכין לו את המרק שהוא כל כך אוהב.
ואז הוא חייך אלי ואמר - כל היום חיכיתי שתחזרי שנלך יחד למכון כושר, הבטתי בו במבוכה קלה, היה לי יום קשה, רק אתמול הרגשתי נורא, מה גם שבצהרים חשתי רצון עז לעזור לאחרים ותרמתי דם כך סתם באמצע ההפסקה. אבל מאמי שלי הסתכל עלי בהערצה - ראיתי את העינים שלו נוצצות לכיווני וחשבתי מה כבר יכול להיות - אני אעלה על המסילה - ארוץ ריצה קלה ואקנח באיזה גקוזי מפנק.
אז נסענו לנו להולמס פלייס ברעננה - אותו מכון שהייתי פוקדת לא מעט כשעוד עבדתי בסביבה, הדרך היתה נעימה, בתשע ועשרה כבר צעדתי בחיוך של געגוע לכיוון המסילה (למדתי לשנוא את המכשיר הזה - אי אפשר להשוות בכלל את התענוג בריצה בשטח פתוח).
הפעלתי את המסילה, התחברתי למוזיקת מסיבות וצפיתי לי באח הגדול - זה מדהים גם אם אתה לא צופה אדוק אתה ישר נמשך לערימת השטויות שעטופות בפריים טיים. בדקות הראשונות בשלב החימום עוד חכחתי בדעתי איזה אימון זה הולך להיות - התכוונתי לבצע אימון פרטלק אך גיליתי בצער רב שהמסילה עליה נעמדתי אינה תקינה ואני לא ממש יכולה לשחק על המהירויות. בלית ברירה בחרתי בריצה קלה בקצב 10 קמ"ש.
המסילה התחילה לנוע ואני נשאבתי למוזיקה - מאמי שלי בהחלט יודע לבחור לקט מובחר של שירים - הרגשתי כמו באיזה מסיבת טבע ואני צוללת לעומק היער ושם בקצה צצים להם כל מיני דמויות - עתי ליאם פרידה ועוד כל מיני שאני לא ממש זוכרת את שמם. מצחיק שהזמינו למסיבה שלי את כל בית האח הגדול חשבתי לתומי.
מסתכלת על הצג של המכשיר, קילומטר עברתי בהצלחה - נו התכוונתי לרוץ 8 אז יש לי עוד טיפה עבודה..
ממשיכה לרוץ, נלחמת בזרם, מחייכת. ואז לפתע משהו אמר לי חכי- תאטי - הקצב היום לא עושה לך טוב, הורדתי את המהירות מהמכשיר והתחלתי ללכת, קיבינימט איזה בושה - רצתי רק 2 קילומטר, מאיפה צצה העייפות הלא מוסברת הזו. הפתרון של ההליכה מסתבר לא ממש עבד - החלטתי להפסיק.
הספקתי לכבות את המכשיר, לאסוף את הציוד האישי ולרדת מהמסילה.
הבטתי לפנים, השטיח התחיל לרקד לי מול העינים, כל הסביבה נכנסה למעין מערבולת, הרגשתי מועקה ורציתי להניח את ראשי. מכשיר האיפוד עדין פועל - המוזיקה עדין בשיאה, המסיבה שלי מתפתחת - וואלה היא טובה, לפתע נהיה לי חם, המוזיקה מתעצמת, אני מרחפת בענן של אושר - חם ונעים פה - רגע מי זה שם מפריע.
בחור גבוה עם חולצה שחורה לפתע נעמד מולי - המוזיקה עדין מתנגנת, שואל אותי אם אני בסדר. "רגע"!! מי אתה? איפה אני?? מה קורה פה לעזאעזל!
מסתכלת לצדדים ומתחילה לקלוט, הבחור הגבוה מרים לי את הרגלים אומר לי להשאיר את הראש על הרצפה, בחורה נעימת מראה רצה לכיווני ונותנת לי מים. מדריך בחולצה אדומה רץ אלי עם כוס פטל ועם שוקולד (רק 90 קלוריות).
חמש דקות חולפות יושבת בחדר של מנהלת המשמרת וממלאת יחד איתה דוח פציעות
מי היה מאמין, אני שרצה להנאתה 5 פעמים בשבוע
זו שהלכה והחליטה לעשות הסבה מקצועית וללמוד אימון גופני
זו שמכינה את גופה לריצת מרתון וחולמת בסתר על תואר אשת ברזל

אני שיר רוטמן מצאה את עצמה חסרת הכרה

סוף דבר,
מאמי בבריכה - לא רוצה להבהיל אותו ולשלוח מישהו שיקרא לו, אני חייבת אותו לידי כעת. רע לי, אני מבוהלת, כל גופי רועד. ניגשת לבריכה, מתבוננת בו שוחה - מראה סימני מצוקה - צא, צא. וברגע שהוא בחוץ לא מתאפקת ופשוט בוכה
בוכה מבושה, בוכה מבהלה, בוכה מאהבה

וואוו עדין בהלם ממאורעות הערב הזה